המלחמה בין הקולות בראש, החיפוש אחרי המוסיקה
אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי וזה מבלבל. המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך? זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?
התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.
כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעולם ההוצאה לאור של המחזות שלי. אמנם לא עבדתי על היצירה שלי אבל לא הרגשתי רע עם עצמי. אני עובד בראש. מנסה לתת לפקק להסתדר. לבחון את המחשבות שלי. העבודות שלא דורשות ממני מחשבה מספקות לי זמן כמו להתקלח. אני יכול לתת למחשבה החופשית שלי לערבל את המחשבות כדי למצוא את המוסיקה של המחזה בתוכי.
בערב ישבתי לשיחה עם נועה שכטר. שוחחנו תיאטרון, שוחחנו מחזאות, שוחחנו חברות. אחר כך שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על עולם האינדי מחזאות. יותר ויותר אני מבין שאני מחזאי אינדי. אני מחבב את זה.
בלילה הלכתי לישון, הגשתי שהצלילים של המחזה מתחילים להופיע. אני מחזיק אצבעות.
תגובות