6.8 לשלוח את היצירות שלי לחפש אהבה.
קראתי שיש אנשים שחושבים בקו ישר ויש אנשים שחושבים מפוצל. אני לחלוטין חושב מפוצל. אני מג'נגל בראש שלי המון דברים במקביל והם מתנגשים ומתישים לי את המוח. כמו סמארט פון מלא באפליקציות. היום המחשבות שלי היו בעיקר על השלבים של הכותבים. אני מניח שאני אבנה הרצאה בנושא. חשבתי גם על ההנאה שבכתיבה. מה מקור ההנאה. אני מנסה למפות את כל ההפרעות שיש לי לכתיבה. לדוגמה, אני מאוד נהנה לכתוב את הבלוג שלי. כל לילה אני מתיישב לכתוב, זה הקול הפרטי שלי, אני לא משכתב אותו, אני רק קורא אותו כשאני מסיים ומתקן שגיאות או מחדד מעט משפטים כדי להגיע לרעיון מרכזי. אני לא צריך לבנות סיפור מה שהופך את הכתיבה בבלוג לקלה יותר. גם אם פספסתי עבודה על יצירה הבלוג מאמן אותי בכתיבה.
את הבוקר פתחתי בקריאה. אני חוקר עכשיו את שלבי הכתיבה. לא טכניקות. אלא את ההוויה של הכתיבה. זה מרתק אותי. אני מחפש חומרים, קורא על הרגלים של כותבים גדולים. סופרים, מחזאים. זה ממלא אותי באנרגיה. ללמוד, ללמוד, אני תמיד מרגיש שאני לא יודע מספיק. אני ממש ניזון ממידע על המקצוע שלי.
החלטתי שהיום אני "אדפוק עבודה". יש לי זמן אני אגיע לסטודיו ואכתוב כאילו אין מחר. אבל המחשבות לא הפסיקו לצוץ ולא הצלחתי לנקות אותן ולהגיע לשקט הפנימי. זאת הייתה טעות. הייתי רק צריך להתחיל. החלק הכי חשוב בכתיבה הוא להניח את התחת שלך ולכתוב, אפילו לכמה דקות זה מתניע אותי ואז אני מצליח להסגר לתוך היצירה.
אחת המחשבות הייתה שאני רוצה ללמוד להפיק ספרים דיגיטליים והתחלתי ללמוד את זה באינטרנט. כל כך קשה להיות כותב בעברית הטכנולוגיה תמיד לא תומכת בזה. זה מעצבן ממש. המון זמן הלך על הנושא ואני לא חושב שמצאתי פתרון ראוי. אולי אני פשוט אשלם לאנשים לעשות את זה. שוחחתי עם שני אנשים שזאת ההתמחות שלהם. נראה לאן זה ייקח.
תוציא את הדברים שלך החוצה. המחשבה הדהדה לי בראש. אוקי, אז מה אני יכול להוציא החוצה? ולמה את מהדהדת לי בראש ומטרידה אותי. נזכרתי בקול קורא של תיאטרון תמונע לתסכיתים קצרים. התיישבתי ושלחתי שלושה מחזות קצרים שמתאימים. שניים שנכתבו לפני חודשיים ואחד לפני ארבע שנים שאולי שלחתי פעם אחת. זו תחושה טובה לשלוח משהו. נותן לי לצפות למשהו. זה משהו שצריך להתאמן עליו. יש לי כל מיני מחשבות מוזרות כשאני צריך לשלוח דברים. אני מכיר את זה מהתלמידים שלי. הם מפחדים לשלוח לי את הסצנות שלהם והרבה פעמים הם מצרפים מכתבי התנצלות. אני הפסקתי להתנצל על העבודות שלי. לא כי הם טובות אלא כי אני לא מבין למה אני צריך להוריד מערך היצירה שלי. בפוסט הקודם כבר טענתי שאני השופט הכי גרוע של היצירות שלי. אם מתרגלים לכתוב הרבה ומתרגלים לשלוח הרבה אז הפחד שהיצירות שלך גרועות קטן. במקום לחשוב שאנשים יחשבו שאתה גרוע אתה שולח את היצירות שלך לחפש אהבה. כתבתי הרבה מחזות יש כאלה שמעלים אותם המון ויש כאלה שלא העלו אותם. יצירות רווקות שמעולם לא מצאו עוד שידוך. ויש יצירות שלא חשבתי שימצאו שידוך והם מצאו פה ושם. בקיצור תשלחו את היצירות שלכם לחפש אהבה. שימו אותם באינטרנט, באתר, בבלוג. תשאירו אותם בחוץ. ואל תפחדו מדחייה. דמיינו שאתם יוצאים לדייט והוא לא מצליח, הדייט לא רוצה להפגש שוב. אז מה? תשארו בבית לנצח? לא. תנסו שוב. אותו הדבר עם היצירות. אפילו אם כתבתם משהו אחד.
בערב קיימתי הרצאה על מחזאות, הגיעו כ-45 אנשים. היה מעניין. דיברתי בעיקר על המשמעות של מחזה ועל המבנה הבסיסי של המחזה ועל פסיכולוגיה של הצופה. קצת על הבדלים בין פורמטים ובכלל על החשיבה והמשמעות של זמן ומקום בעבודת המחזאי.
ואז דווקא בלילה מאוחר בעודי בסטודיו החלטתי לשבת ולהתקדם במאהבת של מר עכבר. לא שמתי לב לשעות וכתבתי עוד 2000 מילים. לפי המחזה אני במקום טוב. אני בדיוק באמצע. המחזה מתקדם יפה. כל עוד אני חושב רק על הסיפור ולא על המילים אני מתקדם יפה. אני די מתרגש לסיים אותו. כי אחרי הדראפט הזה זה נגמר. אולי אעשה קצת קיצורים אבל אני לא הולך לעבוד עליו יותר. אלא אם מישהו ירצה לעלות אותו ואז נבדוק את זה בחזרות. אבל אני לא הולך לכתוב אותו יותר. מדהימה אותי המחשבה שדווקא הרעיון להיפטר מהמחזה לפנות אותו מחיי לסיים לספר לעצמי את הסיפור, נותן לי את המוטיבציה הכי טובה לסיים אותו.
תגובות