טכניקה לתחילת המחזה ולהרוג את האהובים שלך

12.8 

קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף.  ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?  

לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע)  החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה.  אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם? 

אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטואציה מאוד חזקה ואט ואט מסביר מה קורה. כך שרק אחרי רבע שעה אנחנו מגיעים לחוקיות של המחזה. עכשיו הטקסט הזה מעניין כי הסיטואציה שמתחילה את המחזה נותנת לו משמעות. בהרצאות שלי אני מדבר לא מעט על עקרון ה-20 דקות במחזה. האקשן במחזאות מתחיל לרוב בדקה ה-20. זה עקרון משותף להרבה מאוד מחזות. אין חובה להשתמש בו הוא פשוט נפוץ. זו טכניקה מעולה לבניית מתח לקהל ומקום להכרות עם הדמויות מבלי להסביר עליהם.  ב- 20 דקות זה עולים מתחתית האגם עד לפני השטח. 

בסוף סיימתי את סשן הכתיבה. אני לא יודע כמה זמן כתבתי אבל אני ב-2700 מילים. זה אומר שאני מתקרב ל-25 אחוז מחזה. זה חשוב לי כי אני כל הזמן בודק עם עצמי היכן אני ממקום ביחס לזמן המחזה. והאם המחזה מתקדם או נתקע מבחינת התפתחות. 

במחזה הנוכחי אני נותן לדמויות שלי לקחת אותי. אני לא יודע עליהם הרבה וכל המחשבות שיש לי עליהם משתנות מרגע לרגע, זה מסקרן אותי. אני יודע מה תפקידן במחזה אבל אני בשלב שאני לומד להכיר אותן. אני משתדל לא לשפוט אותם. 

כשלראשונה חשבתי על המחזה, וחיפשתי רעיונות, מצאתי טוויסט נהדר לסוף. טוויסט חזק שממש נתן לי כוח לכתוב. ועכשיו, בזמן שאני כותב אני לא רואה איך אני משלב אותו. אני שקוע בהתחלה אז זה עוד מוקדם אבל אני מרגיש שהרעיון הזה מתחמק לי ככל שאני מתקדם בכתיבה ומתמסר לדמויות.   זה גרם לי להאט את הכתיבה.  עצרתי פעמיים.  לרגע, איבדתי אמונה במחזה. "אם אתה ממשיך אתה מאבד את הרעיון המעולה שהיה לך בראש." הקול הביקורתי צעק בתוך הראש. עכשיו, כשאני שומע אותו, בניגוד לכותב מתחיל, אני לא נבהל. אני עוצר ושואל את עצמי מה עצר אותי. מה גרם לי להפסיק ליהנות מהכתיבה. הבנתי שאני מפחד שאם אני הולך בכיוון הזה אני אצטרך לוותר על הרעיון הנפלא שלי. זה צומת דרכים האם לוותר על מה שכתבתי או לוותר על הרעיון. לוקח זמן להבין את המשפט "kill your darlings" והנה הזדמנות טובה להטמיע את המשפט הזה במלאכה שלי. שמתי בצד את הרעיון. הוא מפריע לי, עוצר אותי מהתקדמות. אולי המחזה ילך למקומות שונים אני לא יודע, אולי יקרה דבר מופלא וזה יתחבר לי. אבל אני לא יכול להפסיק את הכתיבה בגלל שאני לא יודע לחבר את הרעיונות שלי. לכתוב אל תוך העלטה זו אומנות. זה דורש עמוד שדרה חזק מאוד. אבל אני סומך על הדרך. נגלה מה ייצא. חזרתי לכתוב וסיימתי מרוצה את הסשן. 

לאחר מכן נסעתי הביתה. התגובות על הפודקאסטים נהדרות. אנשים הביעו בפני שזה מאוד מהנה לשמוע תוכן בנושא שמעניין אותם. קבעתי עם עוד יוצרים פודקאסטים להמשך. 

בערב פרסמתי סדנה חדשה. הסדנה הקרובה עומדת להיות שונה מסדנאות רגילות שלי. לקחתי על עצמי משימה ללמד אנשים לכתוב ולסיים. לפתח את הכותב שבהם. רוב האנשים שפונים אלי רוצים ללמוד מבנה ואני מבין אותם. זה חומר מרתק והוא נותן תחושה שאם אתה מבין מבנה זה יקל עליך את הכתיבה. אבל מבנה דרמטי בעיקר גורם לכותבים שעוד לא כתבו כלום להרגיש חכמים. לפעמים כמות המידע מהממת אותם ואז הם עוצרים. 

מאז שהתחלתי לעשות סשנים בזום אני משתדל להניע יותר ויותר אנשים לכתוב ולסיים. זה מאוד מרגש לקבל הודעות מתלמידים שהם סיימו לכתוב מחזה. אנשים צריכים ללמוד לסיים מחזה ואז עוד מחזה (או תסריט או ספר) זו צריכה להיות המטרה העליונה שלהם. לפתח את הכותבים שהם. אחר כך כל המבנים והטכניקות יעזרו למקסם את הסיפור. אז הסדנה החדשה תתמקד בזה. בכנות מלאה, לימדתי מאות אנשים מבנה ורק אלו שהכתיבה הייתה להם מבוססת הצליחו להשתמש בכלים. הרוב נפלו לתוך הקול הביקורתי. כי הם כבר לא נהנו. הם איבדו את ההנאה מכתיבה. וזה אסור שיקרה. אז שמתי לעצמי מטרה ללמד אנשים לסיים. ובשביל זה צריך ללמוד להנות מהכתיבה. זה הכול בתוך הראש. וכשאומרים שכתיבה זה קשה ומלאה בייסורים הכוונה לדברים המתחוללים בראשו של הכותב ולא מה שקורה על הדף.