5.8
היום התחלתי את הבוקר בסטודיו. פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בניגוד לאתמול אני כותב יותר לאט. אבל בסדר, זה ברור, ככל שאני אתקדם הקולות יתחילו לצוף בראש. מה אתה עושה? אתה הולך לכיוון לא נכון. אולי הגרסה הקודמת עובדת ואתה הורס אותה.
אני מתחיל לשמוע רחשים. הקול זה מתחיל כמו נחש להזדחל לי לנפש. מרעיל. אני עוצר. אני נותן לו להשמיע את קולו. אני לא מתעלם ממנו. אני רק מזהה אותו כקול ואז שם אותו בצנצנת מדומה וסוגר אותה היטב.
לסטודיו הגיע לפגישה אופק לוי. לא התראינו המון זמן, שותפי לראש טיקטס. יזם בנשמתו. הוא התחיל בקורונה להיות איש של אינטרנט. שוחחנו קצת עסקים. אחר כך שיחות טלפון ארוכות ובכלל הסחות הדעת. טוב, אני אמשיך לכתוב בבית.
נסעתי לרופאה לביקורת על הניתוח שעברתי בכתף. ננזפתי על הטיפול הלוקה שלי בפצע. אני לא חושב שאני מטפל בו באופן לוקה. אבל אני לא מתמודד טוב עם רגשות האשם של רופאים. הם אומרים: אנחנו בעדך וככה אתה מזניח. זו אחת הסיבות שבצעירותי נמנעתי מרופאים. אני אשם שאני חולה, אני אשם שאני לא מקפיד. הי אני אנושי. ואני לא חושב שמישהו שיבח אותי אי פעם על החלמתי.
בבית, קראתי סיפור של תלמידה שלי. היא כתבה ספר בסדנה שלי! עכשיו אני קורא את הפרויקט הבא שלה ונהנה. שמעתי איזה הרצאה ביו טיוב. אבל לא כתבתי. הייתי בחיי הבית שלי. נרדמתי לשנת אחר צהריים. הכנתי ארוחת ערב. פק"ל.
רק בערב מאוחר התיישבתי לכתוב. לא כתבתי הרבה אבל התקדמתי בעוד כ-900 מילים בכללי לכל היום הזה. בוקר וערב.
מחר אני אנסה להשלים את זה. אני לא מרגיש בעננים כמו אתמול. אולי הייתי מרגיש ככה אם היו לי פחות הסחות דעת. אבל המטרות שלי - 1. להתקדם. 2. להתמודד עם הקולות בראש שמנסים למנוע ממני להכשל או לסיים את הפרויקט הזה. המלחמה ברצון לכתוב באופן מושלם.
והנה המשפט שאני אומר לעצמי כמו מנטרה. אתה השופט הכי גרוע של היצירות שלך. תשתוק ותסיים. אחרים יחליטו. תהיה בפועל ולא בשם התואר.
תגובות