לשבת לבד בחדר ולהמציא סיפורים -אז למה זה קשה?
למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי, כמה זמן בזבזתי, כמה מחזות לא כתבתי ולא סיימתי. בגלל טעויות שלימדו אותי. מחזות ששמתי בצד והכנסתי למגירה כי חשבתי שהם לא טובים. למה חשבתי את זה? כי ככה אמרו לי, וחלקם מעולם לא כתבו! איזה אידיוט אני והכי טיפשי ככה אני אמרתי לעצמי. כי השוויתי את עצמי לענקים. אני יורה לאומנות שלי ברגליים. כל מחזאי וסופר שמסתיר את יצירותיו הגרועות תורם לאסון החינוכי שכותבים יודעים משהו. כן הם יודעים משהו, לשבת ולכתוב. ואם זה רע, זה מאוד פשוט, אף אחד לא ירכוש את זה. עולם הכתיבה הוא כמו אינסטגרם מפרסמים רק מה שטוב. אבל אין דבר כזה רק טוב. מבחינתי שלא יצאו לי יצירות טובות, העיקר שאני יושב בחדר שלי וממציא סיפורים. כי עבודה טובה מזו אין.
תגובות