רועי מליח רשף

 אני לא ממהר לצפות בהצגות בסטרימינג. חוט המחשבה שלי קצר וכאשר דברים לא מעניינים אותי אני קופץ קדימה או עוצר. לקח לי הרבה זמן להבין שהמוח שלי עובד על מחשבה מפוצלת ושזה טבעי ואני יכול לעבוד ככה. אני לא אוהב את החוויה של הצגה בתוך מחשב. ראיתי כמה הצגות במהלך חיי בסטרימינג. לרוב הצגות שירדו. בזמן שהייתי במאי אהבתי לראות הצגות באונליין. הרגשתי שאני לומד. עכשיו מעניין אותי בעיקר הטקסט. אני אוהב להקשיב להצגות. הצורך לראות התפוגג.  בעברי, הייתי שופט את ההצגות שראיתי לפי המדד, האם אני נהנה או לא. נגמלתי מהדרך הזאת. בתיאטרון יש עקרון שאתה צריך לצפות מההתחלה ועד הסוף בהצגה. גם אם אתה משתעמם, אתה תקוע באולם. זה קצת דומה לסדר פסח, שאתה תקוע בארוחה משפחתית עד תום קריאת ההגדה. הסטרימינג מונע ממני את החוויה הזו. לטוב או לרע. היום אף אחד לא חייב לשבת ולהתמודד עם הרגשות השליליים שעולים בזמן ההצגה. אפשר לעצור בכל רגע נתון. אפשר לעשות כמה דברים במקביל. בכך אתה מנותק מהחיים. בחיים אתה גם תקוע בסיטואציות עם רגשות שליליים. בדרך עקומה, התיאטרון מלמד אותנו להבין את זה מבלי שיקרה לנו כלום אחר כך. אף אח...

אם אתם שומעים וריאציות לקולות האלו בראש:  "תכתבי. אחר כך. תכתבי! יש לי משהו לעשות. תכתבי... אני אכתוב בלילה. יו לא כתבתי, אני רוצה לכתוב, אז תכתבי! אבל אין מצב רוח. יו כבר תכתבי."  (תקף גם בלשון זכר) דרך טובה להתגבר על הסבל, היא להתמסר למלחמה. לקחת את שדה הקרב אתכם לשולחן. קחו חמש דקות לכתוב את השיח ביניהם. תנו לקרב הזה להתנהל במילים. בסוף הם ימותו. הגופות שלהם ישארו על הדף. ידממו אט אט ומדמם, נעשה דיו, ומחרבותיהם עט. וממלחמתם נבנה גן ילדים בו נתן לבני השנתיים לרוץ ולדמיין. כתיבה היא כמו ניקוי רעלים. ייתכן שיש לכם הרבה ג'אנק להוציא מהגוף לפני שהרעיון ייצא מכם. קחו מחברת זולה קחו עט. תקיאו מחשבות. אחרי שכולם ימותו. תחגגו.  תלחמו במחשבות באמצעות מילים. זו הדרך היעילה לנצח אותם.

היום שלי התחיל בצפייה בהצגה המלט. הפקה בכיכובו של אנדרו סקוט. ברגע אחד חשבתי שהמלט הוא בעצם אינסל. שהיום הוא היה נכנס לתיכון ויורה בכולם. אחר כך שמתי אוזניות והקשבתי להולדת הטרגדיה מאת פרידריך ניטשה באנגלית אנגלית שפה יותר פשוטה מעברית והספר הזה הרבה יותר מובן לי. נסעתי באופניים לסטודיו ניסן נתיב. ההשפעה של הספר עלי משמעותית. שעתיים מחזאות.  נסעתי חזרה לסטודיו שלי ושם פגישת עבודה ארוכה ב'פיס' . אני מנוע מלפרט את תכני הפגישה אבל שמעתי הרצאה נפלאה מאיש מרתק.  לאחר מכן הזמן התפייד.  אני חושב שמנסים לעקוץ אותי באינטרנט אז החלטתי להחליף תעודת זהות וכרטיס אשראי.  ליתר בטחון.  הצלחתי לסדר תוכנה ישנה שהתגעגעתי אליה במחשב הנוכחי שלי. זה שימח אותי. המתכנת מארה"ב היה מאוד סבלני. הוא אמר שיש לו עוד לקוחות ישראלים. זה סיקרן אותי. זו לא תוכנה נפוצה בכלל.  הרהרתי רבות במחזה שלי. 'בבית' נראה לי שמחר אכתוב את התמונה האחרונה.  הייתה לי שיחה ארוכה עם נמרוד דנישמן על אפולו ודיוניסוס. והמשמעות של שכרות וחלומות ביצירת אמנות.  בערב התיישבתי לקרוא ניתוח של חשמלית ושמה תש...

לכתוב זה כמו לארח. רוב הכותבים המתחילים מתקשים לשבת ולכתוב.  למה?  לכתוב דורש מאתנו לארח דמויות בבית או להתארח בעולמם. האם יש לנו כוח להתארח כל יום? האם יש לנו רצון לטפל באחרים ולשמוע את צרותיהם כל יום? להכיל רגשות של אחרים, זה תובעני.  ישנו רגע, שקשה לרבים, בו עלינו לפתוח את הדלת ולהגיד כנסו פנימה, מתחילים. בהתחלה נפגשים לדייט. זה מסעיר, מעניין, לומדים להכיר. לאחר מכן, ממשיכים להיפגש. זה בילוי. יש רגעים נעימים,  אבל שאלות על החיבור עולות ולעיתים אני נדרש למחויבויות (יחסינו לאן). בהמשך עוברים לגור ביחד. זה כמו זוגיות. נחשפים לאמת ולכל הדברים הקטנים שמעצבנים.  עלינו לקבל את הדמויות גם אם אנחנו רבים.  ובסיום אנחנו נפרדים וזה כואב. מה שמונע מאתנו לכתוב את הסוף.  לפעמים יש כימיה ממבט ראשון, אנחנו מבינים אותם. נהנים לבלות איתן. הן נוטעות בנו השראה. לפעמים הן סיוט ואנחנו מתחרטים על המפגש.  דמיינו מסיבה. האם שני האנשים הראשונים הם אלה שאנחנו מסיימים איתם את הערב? לא בהכרח.  בכתיבה מותר לנו לשנות את הדמויות עד שנמצא חברים לארח. כאלה שהדלת תמיד פתוחה ...

"למצוא את הקהל שלך" אומר שאם מישהו אמר לכם שהוא אוהב את היצירה שלכם. תחבקו אותו. תשמרו עליו. הרעיפו עליו מתנות. אם מישהו אמר לכם שזה יפה, או מעניין, או סתם אמר תודה, תשמחו שפגשתם אדם מנומס. אם מישהו טרח להגיד לכם שזה גרוע או שהוא לא נהנה, תחייכו בנימוס, תודו על הטרחה ותתעלמו.  ראשית הוא לא מנומס, שנית מי שם אותו כבעל דעה? אולי בביקורת הרעה יש אמירה טובה. אם זה מצית בכם חדוות יצירה נצלו את הביקורת. אך אל תמהרו להסכים לה.  אל תסמכו על אדם אחד, לא משנה עד כמה בר דעת הוא. קהל הוא דבר חכם ואומר את האמת כמכלול. האינדיבידואל הוא בור במכלול כי דעתו מובנית על מגבלות הידע והטעם שלו. כותבים מתחילים מרגישים שהם חטאו ביצירת אומנות ומחפשים אישור מהסביבה שלהם לתחושות הזיוף והחטא. הם יעדיפו להאמין לביקורת רעה אחת מאשר שלוש ביקורות טובות. משום מה כותבים תופסים ביקורת רעה כאמת, וביקורת טובה כשקר. אחרי זה אנשים מתפלאים שהם לא מצליחים לכתוב. המלצה בביקורת: תתמקדו רק במה שטוב. רק במה שאהבתם. שורה, פסקה, סצנה. תנו כוח לאנשים לעשות את האומנות שלהם סביב מה שעובד. יעני תמיד תפרגנו בכנות על החלקים הטו...

תום חגי ודורון בן דוד בהקלטות לתסכית אני עובד יותר מהרגיל. הימים הופכים לעיסה של משימות קטנות וגדולות.  אני נוטה להגיד כן לכל עבודה שמזדמנות בדרכי. אני מסוגל לעבוד שעות ארוכות אך לאחרונה אני עובד שעות ולא תמיד ברור לי מה בדיוק התרחש. אני מרגיש שאני סוגר פינות והשעות עפות במהירות. אני מצליח לכתוב קצת. אני גם מאתגר את עצמי בתרגילי כתיבה וממש נהנה מזה. בעיקר אני לומד על הקונספט של עומק בסיפור. אני קורא ספר בשם "סיפורי הקנטינה של מוס אייסלי". אנתלוגיה של יושבי הקנטינה מהסרט תקווה חדשה מסדרת מלחמת הכוכבים.  אובי ואן קנובי ולוק סקיווקר שוכרים את שירותיו של האן סולו בקנטינה. הסצנה בסרט מראה שלל גדול של דמויות. והספר מספר את הסיפור של כל דמות במקום הזה. אני ממש נהנה מזה. משהו כל כך שולי מקבל הרחבה יוצאת דופן. ביימתי היום תסכית שכתבתי. דורון בן דוד ותום חגי הגיעו אלי לסטודיו וארז מעיין שהוא הדרמטורג שלי. עבדנו על התסכית כשעתיים היה מעניין ונחמד.  לאחר שסיימנו, נותרתי לבדי בסטודיו והבנתי שאני כבר לא במאי. לא משהו מיוחד שקרה. זה פשוט לא מעניין אותי להיות במאי. פעם חשבתי שאין דבר יות...

 נשים בצמרת מאת קאריל מליח רשף שתי בנות מעשנות סיגריה בים יולי: הפוליטיקלי קורקט פשוט עשה מחטף לאיכות נועה: מה? יולי: לטעם האישי. נועה: אני לא מבינה. יולי: עדי ביטי. נועה: כן. יולי: ראית את הקליפ נועה: ראיתי יולי: ואהבת? נועה: לא. יולי: גם אני לא.  נועה: זה מקדם את תרבות האונס. יולי: אה-הה נועה : מה? זה לא? יולי : לא אם תשאלי פמיניסטיות. נועה : מה הן אומרות? יולי : שזכותה של כל אישה להחפיץ את עצמה. נועה : באמת? יש שם אישה שאוכלים ממנה סושי יולי : אבל זו זכותה. נועה : ומה עם כל הבנים שרואים את זה יולי:  בדיוק. נועה : אז אישה יכולה לקדם תרבות אונס ואז זה לא תרבות אונס?  יולי : תלוי את מי שואלים. נועה : הלכתי לאיבוד. יולי : בדיוק. נועה : יולי, אני... יולי:  הפוליטיקלי קורקט. נועה : כן? יולי : עשה מחטף לאיכות. נועה : מה זה אומר? יולי : שזה סתם חרא קליפ. זה הכול. ח-ר-א! למי אכפת מכל השאר. למה פשוט אי אפשר להגיד על משהו חרא. בלי לדחוף לזה משמעויות. סתם. קליפ. חרא.  נועה : העולם השתנה. יולי : לא, נועה. משהו בנו השתנה. משהו בנו.

בקארטה יש אסכולה שמקורה באוקינוואה ששמה דגש על השאלה 'למה התנועה' ולא 'איך התנועה'  אם לא נשאל את השאלה 'למה' נשאר רק עם המילה 'איך.'  אני מרגיש הרבה פעמים כמורה שתלמידים בתחילת דרכם  מזדרזים לשאול איך ותפקידי כמורה הוא לשחרר את המילה איך ולהוביל אותם ללמה.  למה אתה כותב? למה את משחקת? כמורה למדתי שעלי להראות להם את האיך על מנת לפתוח להם את הדלת ללמה. רק התלמיד שיענה על הלמה יבין את האיך. אז כשהמורה עוזב,  התלמיד יוכל להמשיך.  השנה האחרונה הכריחה רבים לשאול את עצמם למה. אלה שנותרו ללא תשובה ברורה, נותרו אבודים ללא יכולת להשתמש ב'איך'.

  א: התמנונה. ב: זה הרג אותי.  א: הוא כל יום הולך לראות אותה.  ב: איזה סרט.  א: כל יום.  ב: הסוף הרג אותי.  א: התאהבתי בה.  ב: לגמרי.  א: אולי הסרט הכי עדין שראיתי בימי חיי.  ב: ורגיש.  א: ורגיש.  ב: הוא מדבר על זה בסרט.   א: כן?  ב: הוא אומר שבעלי חיים מלמדים אותך מהי עדינות.  א: זה יפה. אתה יודע, אני ממש רציתי להיות כמוהו. כל יום לעשות את אותו הדבר, בטבע, בשקט הזה, פשוט לצלול, פשוט לשכוח את החיים, ולייצר קשר עם משהו חייתי, פראי. כמוהו.   ב: אז למה לא? א: מה? ב: למה לא לעשות את זה?  א: להתנתק מהעולם?  ב: כן א: אני לא יכול.  ב: בדיוק.  א: מה?  ב: זה מה שאני לא אוהב. א: מה? ב: בסרטים האלה.  א: תסביר. ב: הוא חי בבית המדהים הזה.  א: כן.  ב: וכל יום במשך שנה הוא צולל בים.  א: כן. ב: ממה הוא מתפרנס? א: אני מבין.  ב: למה הם אף פעם לא אומרים לך ממה האנשים האלה מתפרנסים.  א: זה מעצבן ב: כי אני לא יכול לעזוב הכול.  א: גם אני לא.  ב: זה הכול רמאות א...

הסגר הזה מבלבל. כל פעם שיש אותו. אני עושה מעשה הפוך. היום נכנסתי לסטודיו משלי. ועשיתי את השיעור הראשון שלי בו. זה הרגיש נהדר. אני בחששות משכירת מקום אבל אני כבר בן 41 עוד שניה. So grow the fuck up.  הלוואי ואצליח למלא את המקום הכל טוב. מאחל לעצמי לשנה תשפ"א. שתהיה מעניינת ומלאה בלמידה

יום מחורבן ומלא עשייה. עשיתי המון דברים קטנים. מיילים חוזים כספים דרמטורגיה, חוות דעת פגישות זום ואילו עזרתי לבת שלי עם שיעורי הבית. אבל לא נהניתי. היום הזה הרגיש כאילו חלף. גם הספקתי לעבוד על המחזה. ובערב ראיתי שתי הצגות מצולמות מאת הרולד פינטר. ורגע לפני שהלכתי לישון, לא ויתרתי לעצמי וכתבתי 250 מילים ספר. ועדיין למרות ההספק הזה הרגשתי שהיה יום מחורבן.  קורה

  התחלתי לכתוב ספר. סתם ספר. ספר שאני לא יודע עליו כלום. אני לא יודע מה העלילה. התחלתי לתאר דמות ואמרתי שזה יהיה ספר. אני רוצה ליהנות בזמן שאני כותב אותו. המטרה כל יום לכתוב בין 1000 ל2000 מילים. בינתיים אני עומד על 4000 לפעמים אני אכתוב יותר. זה אימון. אני רוצה לכתוב הרבה ספרים. אני רוצה לכתוב הרבה מחזות. אני נשען על החשבון 1000 מילים ביום זה כחודשיים לספר. עוד קצת תיקונים ואז לשלוח אותו להוצאה לאור. לא ירצו נוציא דיגיטלי. היום הדברים האלו לא אמורים להיות קשים. היו לי ימים שחשבתי שלכתוב ספר זה דבר ששמור רק לאנשים גדולים אבל טעיתי.  אני רוצה לכתוב שטויות. חסרים לי בעברית הספרים שאני רוצה לקרוא. אין לי אותם. באנגלית יש לי בשפע. אבל הם לא השפה שלי. הם מתארים מקומות שאני לא מכיר. אני רוצה ספרים טפשיים על תל אביב. רוצה להפוך את תל אביב העיר שלי לקסומה. לעולם בו יש שדים מפלצות רציחות. ועוד הרבה דברים. אנחנו כל כך רגילים שהאמריקאים עושים את זה שאנחנו לא עושים את זה. ואין סיבה לא לעשות את זה.  אז אני כותב ספר לעצמי. כי אני נהנה לכתוב אותו תוך כדי. בעברית הגרועה שלי. אני הכי נהנה...

בהתחלה כתבתי מחזה, כי רציתי להיות מחזאי. אבל אז גיליתי שמחזאי זו מילה שמתייחסת רק למה שכתבת ולא למה שאתה כותב.  אז החלטתי להיות כותב. ולכתוב כל הזמן יצירות קצרות וארוכות. אבל אז גיליתי שכותב יכול לכתוב כל הזמן לערום מילים כל יום ולא להגיד כלום. פה ושם יוצאת יצירה.  אז החלטתי להיות מספר סיפורים.  אולי במחזה, אולי בספר, אולי בפוסט, אולי בבלוג, אולי באמצעות מילים, אולי בקול רם, אולי סדרה, אולי תסריט. העיקר שכל יום אספר סיפור. לא משנה איך.  כל השאר זה רק פורמט אמצעים וכלים.

טכניקה בכתיבה: מקצב. או באנגלית pacing אני קורא מחזות ומרגיש שאני לא מצליח להתקדם בהם. למה? בגלל שהקצב לא משתנה. איך שולטים בקצב של המחזה. פשוט מאוד כדי להגביר את הקצב. תנו לדמויות לדבר במשפטים קצרים. רוצים להאט את הקצב. תכתבו משפטים ארוכים. למדו לשנות את הקצב בסצנות. מה שאומר זגזגו בצורות הכתיבה. למדו לכתוב קצב לינארי, פינג פונג, לא לינארי. מונוטוני, אקלקטי וכו' דעו לעבוד עם פאוזה. אני יכול להתבאס ממחזה עוד לפני שקראתי אותו רק כי אני רואה שהמשפטים באותו אורך ואין שינוי קצב. והנה עוד טיפ: תתחילו מהר. וכן גם במונולוג זה תקף. באמצעות הפיסוק. (משפט ארוך מאט משפט קצר ממהר)  מחזאי ששולט בקצב של המחזה שולט בקריאה של השחקנים.

אמצע המאה העשרים, מעט לפני. גדל דור שכתב כמו משוגע. אנשים כתבו במהירות ומכרו למגזינים. זה קרה בעקבות מלחמות העולם. ואולי אכתוב יום אחד על התפתחות צריכת הכתיבה. בכל אופן, אנשים כתבו המון סיפורים ומכרו אותם להמון מגזינים וזאת הייתה העבודה שלהם. או עבודה צדדית כי רובם גם היו עיתונאים. אנשים כתבו כל כך הרבה שהיו להם כמה שמות עט כדי שלא יגידו שזה מוגזם.  עכשיו, פעם לא היו סדנאות לכתיבה יוצרת, זה נוצר אני מניח בגלל כמות הכתיבה שנעשתה והרצון של אנשים לכתוב ולקרוא. אז החלו ללמד באוניברסיטאות כתיבה יוצרת והכול השתנה.  התלמידים כתבו מאוד מהר ויצרו סיפורים רבים.  ככה הם חונכו על ידי הסופרים שהעריצו - ריי ברדבורי, אגתה כריסטי, ארנסט המינגווי, פוקנר, לסטר דנט ואחרים.  אבל המורים לא הצליחו לקרוא את כל החומרים של התלמידים שלהם אז הם ביקשו מהם להאט. עכשיו, מדובר בתלמידים, אז ברור שהסיפורים שהם כתבו בהתחלה לא היו טובים. אבל ככל שכותבים יותר סיפורים, משתפרים. במקום זה אמרו להם תאטו, תשכתבו. תגישו לנו את הסיפור במצב הכי טוב שלו. ובמקום לכתוב 40 סיפורים בשנה, ואולי יותר, וככה להשתפר, כל...

  אני כותב את זה כאן כדי להכריח את עצמי לעשות את זה.  אני מוציא בקרוב כמה מחזות שכתבתי ומעולם לא פרסמתי. למה לא פרסמתי? כי הייתי צעיר ואדיוט. כי האמנתי לאנשים בתחילת דרכי שלא הייתי צריך להאמין להם. כי לא ידעתי לקבל ביקורת. אני קורא אותם עכשיו והם ממש אחלה. הרי תכלס שום יצירה לא מושלמת.  בכל יצירה אני נופל באחד מחמשת החוקים של הכתיבה.  חלק אני לא כותב. (זה כבר לא קורה) חלק אני לא מסיים (עובד על זה שזה לא יקרה) לא לשכתב ( קשה ממש ויש פרויקטים שנעצרו בגלל זה כמו המחזות שרשומים מתחת אז הנה עכשיו החלטתי שהם פשוט יוצאים.) להוציא את זה החוצה (עושה את זה ממש עכשיו) ולשמור את זה בחוץ. (זה תובעני אבל אני מצליח בו עם רוב יצירותיי.  ואלה המחזות הקרובים שייצאו לאור:  ילדה של אבא. (בשלב אחרון של הגהה.)  דרמה - רווקה מזדקנת מחפשת אהבה בזמן שאביה החולה גר איתה בבית ושופט כל צעד שלה. מערכת היחסים המשותפת הזאת מתנגשת כאשר היא מתחילה להביא את הגברים שהיא יוצאת איתם הביתה.    טרנד TLV (לפני עריכה סופית.) קומדיה מסוגננת - צעירה במרדף להיות הטרנד הבא בעולם שבו הטר...

נעלמתי לתוך עצמי. עשיתי הרבה. הייתי שקוע בתוך עשייה ונעלמו לי כמה ימים. לגבי המחזה שאני עובד עכשיו "דמות אב" לקח לי שלושה ימים לנשום לתוכו ולהבין את הטעות שלי. והנה עכשיו אחלוק כאן את הטעות שעשיתי בזמן שכתבתי אותו ולמה לא הצלחתי להתקדם. התשובה "שכתבתי אותו כל הזמן."  הסיפור הוא כזה. פנתה אלי בימאית ושאלה אותי יש לך מחזה בשבילי. אמרתי לא. אבל יש לי חצי מחזה בשבילך. שלח לי היא אמרה. ואני שלחתי. היא אהבה אותו. ואמרה בוא נעשה אותו אבל יש דברים שאני לא מתחברת אליהם. לגיטימי. המחזה עוד לא גמור ואני בתפיסה שהכול עוד בר שינוי. התחלנו לדבר ולדבר והמחזה התחיל לזוז לכיוונים שונים. הסיטואציה הבסיסית נשארה אבל הסיפור השתנה וכבר לא היה ברור לי. שברתי את הראש מכל כיוון אפשרי. היה נדמה לי שאני מצליח למצוא כיוון. עשינו עוד כמה שיחות. אבל אני לא מצליח להתקדם. בשלב מסוים אמרתי די ותכתוב והתקדמתי. הגעתי לנקודה שאני לא אוהב את זה. שוב. ואני לא כותב אם אני לא אוהב.  אז הפסקתי לשלושה ימים. עשיתי הרבה דברים אחרים אבל לא כתבתי. ואז לאחר שיחת טלפון עם חבר. גוללתי בפניו את הסיפור שאני מספר כא...

למה אנחנו משתמשים במילה קשה כשאנחנו כותבים? ואם זה קשה אז מה הסיבה שאני עושה את זה? כתיבה זו עבודה קלה. אתה לבד בחדר ואתה ממציא סיפורים ואז אתה נותן לאנשים לקרוא וחלקם אוהבים את זה. כל דבר שכתבת נשאר לנצח פחות או יותר וגם אחרי שתמות מישהו עדיין יכול קרוא את הסיפורים שהמצאת ואת המחשבות שחשבת. אז למה אני מתייסר? כי לצערי חונכתי להתייסר, חונכתי לחשוב שליצור זה קשה ואם זה לא קשה אז זה לא איכותי. אין בכתיבה ייסורים מלבד הייסורים שאני מעביר את עצמי. אחרים שנותנים הערות מייסרים גם, למה? כי גם הם חונכו שזה מייסר. המטרה שלי להיות כותב שכותב המון. אני רוצה עשרות יצירות. אני רוצה לכתוב מחזות כל שבוע. כל חודש. קצרים וארוכים. להיות  המחזאי הכי מוערך בארץ? על זה כבר ויתרתי. שאיפה טפשית שאני לא יכול לשלוט בה. רוצה להיות הכותב הכי פורה - בזה אני יכול לשלוט. ובשביל זה, כל מה שאני חוקר זה את מקור ההנאה שלי. לשבת בחדר ולהמציא סיפורים. אני מתקדם לשם. כל פעם צעד. בוחן כל מחשבה שיש לי. כל הנחת יסוד שחונכתי אליה. אני מבין כמה קשה להיות כותב בתחילת הדרך. אני שמח שעברתי את השלב הזה בחיים. כמה שטעויות חשבתי...

יום חמישי הקלטתי פודקאסטים. אך לכתוב עליהם מרגיש מוזר. אפשר פשוט להקשיב. האורחים היו המחזאית והבמאית דניאל כהן לוי והבמאי יפים ריננברג. נתקלתי השבוע במשפט מעניין בספר על קורט וונגוט. המורה שלו לכתיבה אמר "סיפור טוב נוצר כשגיבור רוצה את מה שהוא מפחד ממנו." אני חושב על המשפט הזה לא מעט. כאשר הדמות רוצה את מה שהיא מפחדת ממנו יש בסיס חזק יותר לקונפליקט. בכתיבה, אם גיבור רוצה משהו ויש מכשול זו דרמה סבירה. אבל אם הגיבור לא רוצה אבל מוכרח לעשות זו דרמה מעולה. וזה יושב על אותו עיקרון של לחבר את הרצון של הגיבור  לפחד שלו.

היות והייתי בטיול משפחתי כל היום אין לי מה לכתוב על התהליך שלי. אז אני אנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על מחזאי אינדי. המילה אינדי היא קיצור של אינדיפנדנט. בעברית עצמאי. מושג שהפך להיות נפוץ עם פרוץ האינטרנט לחיינו. מוסיקאים וסופרים ניצלו את היכולת לקדם את עצמם בדרכים עצמאיות ולשלוט בקריירה שלהם בדרכם. בתיאטרון המושג הזה פחות נפוץ. הוא קיים אך לא לחלוטין בהיר. המילה פרינג' השתרשה לנו בתרבות. אני אוהב את המילה אינדי. (גם בגלל שזה דומה לאינדיאני) פרינג' בעיני יותר קשור לתוכן ואני חושב שרוב האנשים מקשרים פרינג' לתוכן אקספרימנטלי. אינדי קשור בעיני לפעולה. הבעיה בהגדרות עולה שאני מחליט להעלות מחזה בידורי או ריאליסטי בכוחות עצמי.    אבל רגע, אני רוצה להתעסק במחזאות אינדי. בצעירותי חונכתי שאתה נחשב איש תיאטרון אם אתה מגיע לתיאטרון הרפרטוארי. זו הכתובת, זו השאיפה. ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים. זה נכון גם לחינוך שקיבלתי כשחקן. חינוך שהסב לי המון תסכול. כשהייתי ברפרטוארי לזמן קצר כשחקן הבנתי שלא הגעתי לנחלה. וגם שלא כולם בעיני היו טובי השחקנים. אלא היו גם שחקנים בינוניים ומטה שהגיעו למעמד...

התחלתי במוסך. עשיתי בדיקה לאוטו. הוא תקין. החלפתי שני צמיגים. משם נסעתי לחיפה לאסוף את בתי  ובדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. חזרנו לתל אביב והורדתי אותה בחוג. משם הלכתי ללמד בסדנת המתקדמים של דורון בן דוד. בקיצור הרבה נסיעות.  כל הזמן חשבתי על המחזה. ניסיתי להריץ בראש מקצב. בספר של על קורט וונגוט הוא ציין שפעם  הוא היה שולח את הסיפורים שלו למגזינים. העורכים של המגזינים היו מחזירים לו כל סיפור שלא היה ברור מי הדמויות, איפה זה ממוקם ועל מה הסיפור. חשבתי על זה בכל הנוגע למחזה שלי. אולי זה מה שאני צריך. פשוט לבסס את המחזה על ההתחלה. אלה הדמויות זאת הסיטואציה ואז לראות איך זה מתפתח. התחלתי להרגיש את המשפט הראשון בראש והתחיל לעשות אימפרוביזציות בראש. אני מרגיש את האנרגיה של הכתיבה. אני כבר מיומן לדעת שזו אנרגיה של התחדשות. היא תמיד משמחת. לכן כשאגיע לשליש ארגיש את הקושי. השאלה. המרכזית מה קורה במחזה עדיין לא פתורה לי. זה כמובן מותיר אותי בפחדים. אבל התדר של המחזה מתחיל להתגבש בראש. הדד ליין בעורפי אבל מרגע שאבין מה אני כותב. זה רק עניין של כמה ימים. 

אחת הבעיות שאני חווה עם המלחמה בין הצד היצירתי שלי לצד הביקורתי שלי זה שאני צריך להבחין מתי הצד היצירתי מדבר איתי. אני עשוי לחשוב שזה הקול הביקורתי  וזה מבלבל.  המחשבות חותכות אחת את השניה, הן סותרות אני מרגיש כמו בכביש שהרמזורים הפסיקו לפעול וכולם צופרים ומנסים לעבור. עכשיו, הקול היצירתי הוא כאוטי, פרוע הוא קופץ מצד לצד. והקול הביקורתי הוא מסודר. מה שאומר שייתכן שהקול הביקורתי שלי מנסה לסדר את הקול היצירתי או להיפך?  זה מתחיל להיות מסובך. מי שולט במי?  התשובה תמיד נמצאת במקור ההנאה. אני אומר לעצמי כמנטרה. כלומר אני מרגיש שאני לא נהנה לכתוב את המחזה. אני מרגיש שאני הולך בחלל והכול עוד חשוך ואני צריך זמן להאיר את המקומות עם פנס. אני מפחד להתקדם אל החושך. אני עוד לא מרגיש את הסאונד של המחזה, אין לי את הביט שלו. אני מרגיש את זה בגוף. ככל שאני כותב יותר קשה לי לכתוב משפטים. אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור. עוד לא סיפרתי אותו לעצמי מספיק. הדמויות מטושטשות עדיין. הן מתנגדות אלי. כרגע אני לא נהנה לבלות איתן.   כתבתי את הבלוג. עשיתי כל מיני עבודות קטנות שקשורות לעו...

יום ראשון הגיע. קמתי בשיא המרץ. הסופ"ש הסתיים. הידד! הכל חוזר לנוע. החלטתי על יום סידורים. יש לי ברשימת המטלות המון דברים קטנים לסיים. התחלתי.  פרויקט שדחיתי ארבעה חודשים כי חשבתי שיהיה הרבה עבודה לקח לי בסוף שני טלפונים ועשרים דקות על המחשב. דפקתי את הראש בשולחן. לפעמים אני לא מבין למה אני דוחה דברים. אבל כמו כולם, אני אנושי, ויש לי דברים שאני דוחה. אני  לא נחשב דחיין. אני תמיד אמצא סיבה למה אני צודק וזה היה צריך להדחות. במקרה הזה יצאתי אידיוט. למחוק ברשימת המטלות משימות זה רגעי התחשמלות קטנים ומענגים. אני כותב את כול המשימות שלי בטלפון ברשימה אחת סופר ארוכה. והיא רק מתמלאת ומתמלאת. היא ממש מגילה. פעם הייתי מנסה אפליקציות. מנסה לעשות מסודר. מה שייך לבית, מה שייך לעבודה. הפסקתי עם זה הכול ברשימה אחת ארוכה מאוד. אני לא אוהב להסתכל בה. אבל אני מכניס אליה כל הזמן דברים כי אני יודע שאני אשכח. אז כשאני מכניס אליה משהו אני כבר רואה מה עלי לעשות. אני משתדל להוריד ממנה משימות כל שבוע. ובדרך כלל יום שני הוא יום סידורים. אבל היום החלטתי שיום ראשון יהיה יום סידורים. כי בכל זאת אני אחרי מ...

 יום שבת. חלמתי שאני מרגל במדינה ערבית. ואני סגור בדירה שלי עם המשפחה. ולא הבנתי למה אני מרגל ולא הבנתי מה המשימה שלי. ויותר מזה הייתי מצוברח בחלום כי אני לא יודע ערבית. אני חולם את החלום הזה כל פעם בצורות שונות. פעם חלמתי שעשיתי תאורה להצגה ואני לא התאורן ואני לא יודע להפעיל את המחשב וכולם מסתכלים עלי ולא מבינים למה אנחנו מתעכבים. לפעמים אני מודע לזה שאני חולם ולפעמים אני לא מודע. התעוררתי מאוחר.  אני לבד בבית. ולא הצלחתי להבין מה אני מרגיש. אני עוד בשאריות של היום שלפני. אז החלטתי לשקוע לתוך עצמי, להמשיך את המשבר. לבהות. חשבתי שאני אכתוב. חוץ מהבלוג לא כתבתי.(תודה לאל שיש את הבלוג)  קראתי קצת, איבדתי ריכוז. ניקיתי את המזגנים. ואז שוב קראתי קצת ושטפתי כלים. גוללתי בפייסבוק. עברתי על רשימת המטלות שלי. וכל כמה זמן הסתכלתי בשעון. מדהים אותי איך הזמן טס. אני מרגיש מועקה כשאני לא כותב, עצבות קטנה כזאת. הכרות בחולשה שלי. אני עוד לא הכותב שאני רוצה להיות.  סיימתי לראות את הסרט על הסמוראים. סרט לא טוב. די ידעתי לאן הוא הולך. אפילו ידעתי איך הוא יגמר ואמרתי את המשפט של הגיבו...

יש לי מערכת יחסים לא טובה עם סופי שבוע. פעם ממש תיעבתי את שישי שבת. מעולם לא הייתה לי עבודה מסודרת ולכן הרגשתי שהדברים פשוט מפסיקים לנוע בשישי שבת. אני כבר לא מרגיש את זה, עכשיו השקט של הסופ"ש נעים לי.  זוגתי אמרה לי שהיא נוסעת עם הבנות לסבא ולסבתא. יש לי סופ"ש לעצמי. כשנותנים לי זמן מוחלט לעצמי, הראש שלי מתבלבל. זמן לעצמי בימי חול, אין בעיה. זמן לעצמי בסופ"ש מערער אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, יש לי מלא זמן לכתוב, הידד! אבל האיטיות של הסופ"ש משתלטת עלי. והפעם הדברים היו חמורים יותר. התחלתי לשמוע את הקול שאומר שוב. "מה הטעם בכל זה?" אין לי כוח לקול המטריד הזה. הוא כמו בחילה קלה אחרי האוכל. כמו זבוב טורדני שנכנס בחלון ולא מוצא את היציאה. המחשבה השתלטה עלי כמו ערפד. מוצצת ממני אנרגיה. מה הטעם בבלוג? זה הכול בזבוז זמן. אין לשום דבר משמעות.  הרגע הדקדנטי, המתפורר הזה, תוקף אותי כל כמה זמן. אני מתחיל להסתובב סביב עצמי, אני מרגיש מוזנח, אני מרגיש שאני חי בטעות. אט אט הוא  הופך לקול נעים, כי אני מסכים איתו. הוא הופך לסדין משי לבן שעוטף אותי ומרדים אותי. הרג...

13.8  ישנתי רע. אני לא יודע למה אני ישן רע. אבל קמתי עקום. משכתי את הבוקר. ניסיתי לקרוא אבל לא התחשק לי. רציתי לבהות. לקראת הצהריים הלכתי לסטודיו. חשבתי שאני אכתוב. משהו ישב לי על הלב. אני חושב שקראתי יותר מדי כתבות חדשותיות. אני פשוט חושב שאכלתי יותר מדי פוליטיקה לארוחת ערב. מבחינתי זאת בעיה אם אבד לי הרצון לקרוא בבוקר. לא כתבתי, בעיקר בהיתי בסטודיו בקיר. עשיתי עבודות סרק, סידורים. הזמן עבר ולא קרה כלום. ויתרתי על הכתיבה. אני לא כותב שאני עייף ואני לא כותב שאני מצוברח. אני רוצה לכתוב שאני נהנה. ואם אני לא נהנה אז אני משחרר.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקינים לסורגים והגיע המנקה. כשהמנקה שלנו מסדר את הבית, אני משתדל להתחמק ממנו. בעיקר כדי לא להפריע. הוא עובד יפה ומסודר. אני מעריץ אותו. הממ... זה נשמע גדול ופומפוזי, טוב, אולי המילה הנכונה מעריך אותו. אני חושב על זה שהוא מנקה כל יום שני בתים. זה מרשים אותי. אנשים שעובדים בעבודות כאלה מרשימים אותי. ברגע שהוא מסיים לנקות את החדר הראשון אני הולך לרבוץ שם. לא יודע להסביר, אבל כשהוא מנקה לי את הבית זה כמו לאתחל את המחשב. אני מרגיש שאני ...

12.8  קמתי בבוקר ונסעתי מהר לסטודיו. ידעתי שאין לי הרבה זמן לעבוד. הגעתי, הכנתי קפה ומיד התחלתי לכתוב את המחזה "דמות אב". המחזה הזה הוא ניסוי בשבילי. כתבתי את הרעיון שלו בכתב יד ואז התחלתי לעבות אותו במחשב. אבל אין לי עלילה שלמה בראש. רק כמה רעיונות ותחושה פנימית שהם יתחברו בסוף.  ההתחלה ברורה לי. הכתיבה איטית ואני צריך לנשום עם הדמויות את הסיפור. ללוקיישן עדיין אין יותר מדי אחיזה אבל אני פתוח לחפש איך הוא משפיע על הדמויות. את העלילה לא אכתוב כאן. זה סיפור שדורש הסברים של חוקיות. אחד המכשולים הראשונים שאני חווה זה מתי אני מבסס את החוקים האלו?   לתלמידים שלי אני אומר שבהתחלה צריך להתחיל מהעומק. לדוגמה אם אבקש לכתוב על אגם, אנשים יתחילו לתאר מה יש מסביב האגם. הם יכתבו על הבתים והעצים ומי גר שם. (מידע)  החוכמה היא להתחיל את הסיפור מתחתית האגם. מה יש בתחתית האגם ואז לעלות אט אט למעלה.  אז נוצר מתח. אם יש גופה בתחתית האגם, למשל, כל מה שקיים מסביב לאגם תורם למתח. מעלה שאלות כמו מי אחראי לגופה שבתחתית האגם?  אז אם להמשיל את זה למחזה שאני כותב. אני מתחיל בסיטו...

10.8 היום התחיל במרץ. קמתי יחסית מאוחר. ומיהרתי לסטודיו/ לא היה לי הרבה זמן. רציתי להספיק לכתוב. בדרך הקשבתי לספר על קורט וונגוט. הספר מתאר יפה את משנתו. המשפט המרכזי של קורט וונגוט הוא: תכתוב על מה שאכפת לך ממנו ועל מה שלאחרים צריך להיות אכפת . (תרגום גס - אם יש לכם הצעות טובות יותר לתרגום, אל תהססו)   write what you care about and think other should care וונגוט טוען במשפט הזה שלכל אדם אכפת ממשהו. יש בזה משהו מאוד אנושי. זו עצה טובה מאוד לכותבים בתחילת דרכם. ככל שאתה מתקדם אתה מוצא את זה עוד דברים שאכפת לך מהם.  בסטודיו כתבתי את המחזה "דמות אב" אני מתקדם בו באיטיות. הפסקתי בגלל "המאהבת של מר עכבר." עכשיו חזרתי אליו. אני מרגיש מצד אחד חוסר בטחון ולא יודע לאן הסיפור ילך. יש לי כל מיני רעיונות שאני ממש חושב שהם טובים אבל כרגע המחזה לא מסתדר לי כדי לשלב אותם. אני לומד את הדמויות. נותן להם לחפש את עצמם בחלל ובסיפור המחזה. אני חושב שהמחזה ילך לכיוונים שאני כרגע לא יודע לצפות אותם. אבל אני מגשש איתם בעלטה. זה לא קל. מסקרן אותי מה ייצא.  בהמשך היום חזרתי הביתה. קראתי קצת, ...

לא משנה כמה אני מנסה לעשות הגהות אני תמיד מפספס שגיאות. ארבע פעמים עשיתי הגהה וכל פעם פספסתי. כבר שלחתי את זה לקריאות ועדיין מצאתי את עצמי מגלה טעויות.  בבוקר נסעתי לסטודיו. בעיקר הכנתי את המאהבת של מר עכבר לקריאה. מה שנקרא הכנה לדפוס. זה היה יום פרודוקטיבי עם צוואר כואב. זו עבודה איטית, להכניס הכול לתוכנה מסודרת על מנת שאצליח לבנות קובץ דיגיטלי. אני יותר ויותר מדמיין הוצאת ספרים דיגיטליים למחזות. שלחתי את המחזה לכל מיני אנשים לקרוא. שלחתי כמה מיילים, אבל בעיקר ליטשתי את המחזה. יום שכזה. ועדיין... יש שגיאות נסתרות במחזה.  כתבתי ביומן יום הולדת למחזה. קראתי שיש מישהו שכותב ביומן כל פעם שהוא מסיים לכתוב יצירה. כעבור שנה עולה לו הודעה ביומן שיש יום הולדת ליצירה. אני מנסה את זה. זו מחשבה שיכולה לשמח אותי ביום מדכא.  שלחתי היום הודעה למספר מחזאים וממחזאיות. ביקשתי מהם מחזה קצר חדש לאנתולוגיה. אני חושב שזה יהיה נהדר להוציא אנתולוגיות של מחזות קצרים.  עולם ההוצאה לאור יותר ויותר קוסם לי. אבל אם לא אלמד גם להתפרנס ממנו לא אוכל לעשות את זה לאורך זמן. רק להכין מחזה אחד התיש או...

יום שישי 7.8 הבוקר התחיל עם סדנת לאבאן. אני מלמד את השיטה הזאת כבר כמעט 13 שנה. האמת אני לא יודע למה היא נקראת שיטה. זו לא שיטה, אלא פסיכולוגיה של תנועה וניתוח דפוסי התנהגות. להבין את התנועה של הנפש והפסיכולוגיה. להבין איך אנחנו בנויים פיזית ואיך אנחנו מדברים את השפה הראשונה שהיא הגוף. אני אוהב לראות את האסימונים שנופלים. התיאוריה של לאבאן היא בעיני שירה צרופה להבנת האדם. ובעיני הטכניקה הטובה ביותר ללימוד משחק. ככל שאני מלמד יותר את השיטה הזאת. אני חושב ששחקנים מחולקים לכמה דרגות. (א) שחקן בדרגה 1 "המתחיל" תקוע בתוך הטקסט ונשען על המילים כגלגל הצלה. (ב) השחקן בדרגה 2 מתחיל לפתוח את עצמו להבנת הסיטואציה והפרטנר, מתחיל להבין את הגוף. ולגשר בין המילים והגוף (ג) שחקן בדרגה 3 יודע להשתמש בטכניקות שונות כדי ורואה את הקהל. יודע לחבר בין המקום, הסיטואציה, והטכניקות.למילים כבר אין משמעות הן כלי לניואסים.  (ד) שחקן בדרגה 4 הוא המבדר, נטול מאמץ, הגוף מבין את הסיטואציה וכל מה שמעניין אותו זה לשאוב תגובות מהסביבה. קהל, פרטנרים, וטקסט. (אכתוב על זה בהרחבה בהמשך - זה עוד דורש ממני חקירה.)  ...

קראתי שיש אנשים שחושבים בקו ישר ויש אנשים שחושבים מפוצל. אני לחלוטין חושב מפוצל. אני מג'נגל בראש שלי המון דברים במקביל והם מתנגשים ומתישים לי את המוח. כמו סמארט פון מלא באפליקציות. היום המחשבות שלי היו בעיקר על השלבים של הכותבים. אני מניח שאני אבנה הרצאה בנושא. חשבתי גם על ההנאה שבכתיבה. מה מקור ההנאה. אני מנסה למפות את כל ההפרעות שיש לי לכתיבה. לדוגמה, אני מאוד נהנה לכתוב את הבלוג שלי. כל לילה אני מתיישב לכתוב, זה הקול הפרטי שלי, אני לא משכתב אותו, אני רק קורא אותו כשאני מסיים ומתקן שגיאות או מחדד מעט משפטים כדי להגיע לרעיון מרכזי. אני לא צריך לבנות סיפור מה שהופך את הכתיבה בבלוג לקלה יותר. גם אם פספסתי עבודה על יצירה הבלוג מאמן אותי בכתיבה.   את הבוקר פתחתי בקריאה. אני חוקר עכשיו את שלבי הכתיבה. לא טכניקות. אלא את ההוויה של הכתיבה. זה מרתק אותי. אני מחפש חומרים, קורא על הרגלים של כותבים גדולים. סופרים, מחזאים. זה ממלא אותי באנרגיה. ללמוד, ללמוד, אני תמיד מרגיש שאני לא יודע מספיק. אני ממש ניזון ממידע על המקצוע שלי.  החלטתי שהיום אני "אדפוק עבודה". יש לי זמן אני אגיע לסטו...

היום התחלתי את הבוקר בסטודיו. פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בניגוד לאתמול אני כותב יותר לאט. אבל בסדר, זה ברור, ככל שאני אתקדם הקולות יתחילו לצוף בראש. מה אתה עושה? אתה הולך לכיוון לא נכון. אולי הגרסה הקודמת עובדת ואתה הורס אותה.  אני מתחיל לשמוע רחשים. הקול זה מתחיל כמו נחש להזדחל לי לנפש. מרעיל. אני עוצר. אני נותן לו להשמיע את קולו. אני לא מתעלם ממנו. אני רק מזהה אותו כקול ואז שם אותו בצנצנת מדומה וסוגר אותה היטב.  לסטודיו הגיע לפגישה אופק לוי. לא התראינו המון זמן, שותפי לראש טיקטס. יזם בנשמתו. הוא התחיל בקורונה להיות איש של אינטרנט. שוחחנו קצת עסקים. אחר כך שיחות טלפון ארוכות ובכלל הסחות הדעת. טוב, אני אמשיך לכתוב בבית.  נסעתי לרופאה לביקורת על הניתוח שעברתי בכתף. ננזפתי על הטיפול הלוקה שלי בפצע. אני לא חושב שאני מטפל בו באופן לוקה. אבל אני לא מתמודד טוב  עם רגשות האשם של רופאים. הם אומרים: אנחנו בעדך וככה אתה מזניח. זו אחת הסיבות שבצעירותי נמנעתי מרופאים. אני אשם שאני חולה, אני אשם שאני לא מקפיד. הי אני אנושי. ואני לא חושב שמישהו שיבח אותי אי פעם על החלמתי. ...

אתחיל מהסוף.  אח! איזה יום נפלא היה לי.  בוקר. התחלתי כרגיל בקריאה עם הקפה. אני אפילו יודע מה קראתי. סוג של בלוג שקיבצו כמה מאמרים  לספרון. הנחתי אותו בצד אחרי 40 דקות.  לקחתי את העט האדום היקר לליבי,  עט נובע LAMY 2000  שזוגתי קנתה לי ליום הולדת לפני הרבה זמן. אני ממלא אותו בדיו אדום. סימנתי לי טעויות דפוס או משפטים שאני רוצה לחדד במחזה המאהבת של מר עכבר.  כמעט סיימתי לעבור על המחזה כאשר הייתי צריך להיות אבא.   הלכתי לסטודיו. הייתה לי אנרגיה טובה בגוף. המשכתי את העבודה על המחזה וסיימתי. עכשיו נשאר רק לתקן. התחלתי לתקן משפט פה, משפט שם והנה, אני מרגיש את האנרגיה נוזלת ממני. אוף, שוב זה קורה. התעקשתי עם עצמי, למה אני מתעייף לתקן? אני גולש. זה כבר יותר מתיקונים. אני כותב שוב חלקים מחדש. מה קורה? משהו עדיין לא מרגיש נכון שאני כותב. ובנקודה הזו בחיי  אני לא רוצה לכתוב עם ההרגשה הזאת - שקשה. זה פשוט לא שווה לי. עצרתי. לקחתי רגע. התחייבתי לשני דברים. אחד, להוציא את המחזה החוצה בתוך שבוע. שתיים, לעשות תיקונים הכרחיים. עצרתי ובהיתי. הסתובבתי סבי...

החלטה משמעותית בכתיבה וגבולות ברורים בוקר. ישבתי לקרוא. התעמקתי בחמשת החוקים של היינליין.  קפצתי לבקר את נועה שכטר וישבנו לפטפט על מחזאות כתיבה ושטויות.  חזרתי הביתה. הגיעו מתקיני הסורגים. עכשיו האמבטיה נראית כמו כלא. הייתה לנו פריצה לפני הרבה מאוד זמן, החלטנו שנסגור את החלון עם סורגים. דחיתי את זה קרוב לשנה. והנה היום הורדתי את זה מהרשימה. סיבה אמיתית לחגיגה.  לאחר מכן פגישת עבודה בזום וסידורים. מיילים הודעות. יום שני הוא בדרך כלל יום כזה.  הקשבתי להרצאה של סטיבן קינג מלפני כמה שנים. הוא לא אומר הרבה והוא אומר הכל.  לקחתי החלטה לגבי המחזה המאהבת של מר עכבר. הגרסה הארוכה שלו נכתבה ב-2018 מאז שמתי אותו בצד לשכתוב. ניסיתי לתקן את המחזה כמה פעמים ולא הצלחתי. אנשים קראו אותו וקיבלתי עליו הערות, רובן די דומות.  ועדיין לא הבאתי אותו לידי שכתוב. כתבתי מחברות על גבי מחברות על איך אני הולך לכתוב את המחזה הזה מחדש. והנה היום חשבתי על עקרון מס 3# לא לשכתב. ועקרון 4# תוציא את היצירה החוצה. והבנתי שזה מה שעלי לעשות. היום הגעתי למסקנה שזה המחזה לטוב ולרע. אז נכון הוא לא ...

קמתי מלא אנרגיה.   בבוקר מוקדם הייתה לי פגישת דרמטורגיה. הצטערתי שקבעתי פגישה כל כך מוקדמת. אני אוהב להתחיל את הבוקר שלי באיטיות.  למזלי, הפגישה הייתה מאוד נעימה. ישבנו לערוך מחזה. זה היה מעניין ויצירתי. הזמן עבר מהר.    מאוחר יותר נסעתי לסטודיו. התיישבתי על הכיסא, מתחתי איברים  ועשיתי מה שנקרא עבודת משרד. מיילים. הודעות. כל מה שצריך.  זה תמיד משחרר למחוק מטלות מרשימת הטו דו ליסט. התיישבתי לכתוב את המחזה דמות אב. עוד לא סיימתי לתכנן את כל המחזה. אבל רציתי להתחיל לכתוב אותו. אם אני אתקע בהמשך אחזור לשלב הפיתוח. אני רוצה לגלות את הדמויות. כתבתי לא מעט. 800 מילים. בשביל מחזה זו כמות לא רעה של מילים. אני מנסה לכתוב כמה שיותר את הגרסה הסופית. אז ליטשתי וליטשתי ומחר אני אעבור על זה שוב ואתקדם.  ביום חמישי כשהעברתי סדנה על "לכתוב בלי לתכנן." דיברתי על כך שרובנו מפספסים את הסוף. כלומר אם נסתכל אחורה נגלה שעברנו אותו. אחת התלמידות שלי ציינה בפני שהיא מרגישה שהיא עושה את זה גם בעבודה שלה. שהיא מושכת את העבודה קצת יותר כדי להספיק עוד אבל בעצם היא רק מתישה את...

שבת 1.8   קמתי באחד עשרה וחצי. שמחתי. פחדתי שאקום בשתיים וכל היום והלילה שלי יתחלפו. את כל היום שלי ביליתי בסלון בשקט בקריאה של הספר של קינג. אני אך פעם לא יודע מה אני חושב על הכתיבה שלו מצד אחד הוא סוחף אותי מצד שני הוא מתיש אותי. מצד אחד אני מת שהספר יגמר מצד שני אני שקוע בו. האיש הזה שכותב כל כך הרבה בלי מעצורים, אי אפשר שלא להשתהות מול היכולת הזאת.  קיבלתי פידבק על המלין. שזה מרגיש כמו טריטמנט ולא סיפור. הסכמתי עם זה. התחלתי לחשוב על הקול הפרטי שלי, מהו, ממה הוא בנוי. ואמרתי תתחיל לכתוב את המלין מהתחלה (מוזר שקוראים לזה המלין, זה אמנם קשור לחלילן מהמלין אבל ממש בעקיפין.)  בערב התיישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד. והנה הסיפור יוצא ממני כמו שאני רוצה שהוא ייצא. בלי שאלות למה אני כותב או מה הטעם. אלא פשוט מוציא את הסיפור הזה ממני. במילים שלי, במבנה המשפטים שלי. עלי ללמוד ליהנות מזה ובינתיים אני נהנה מזה. כשאגיע לעשרים אלף מילים אחווה שם משבר. המטרה שלי להגיע לעשרים אלף מילים ולעבור את המשבר. אני פעם אחת בחיים שלי צריך לכתוב ספר מההתחלה ועד הסוף. להגיע לחמישים, שישים אלף מי...

  שישי 31.7 היה לי סוף שבוע לעצמי. המשפחה נסעה. אני נשארתי לבדי. חשבתי שאנצל את הסופ"ש לכתיבה אינטנסיבית. ביום שישי הרגשתי נטול אנרגיה.  החלטתי לוותר על הכתיבה. השקעתי את עצמי בקריאה ובטלה, בעיקר קריאה. פתחתי כמה ספרים במקביל.  ניסיתי למצוא מה יתפוס אותי. אני משתדל לקרוא את העמודים הראשונים של כל ספר. אם משהו תופס אותי אני הולך איתו עד הסוף.  ניסיתי את  דברי ימי מנזר  של סאראמאגו.  ניקולס ניקלבי  של דיקנס,  גוסטמן  של הובס, ואת  המגדל האפל חלק א'  של סטיבן קינג. סטיבן קינג זכה וביליתי את רוב היום בקריאה של הספר. לקראת חמש נרדמתי וקמתי שוב ב23:00 לא יכולתי לחזור לישון. אז המשכתי לקרוא. בסביבות 12 דגדג לי לכתוב אז התיישבתי וכתבתי בטלפון את ההמשך של המלין. עבדתי עליו עד שתיים לפנות בוקר. שלחתי אותו לקריאה ראשונית. לאחר מכן בהיתי ועשיתי תנועות של אמנויות לחימה. אני לא יודע מה אני עושה אבל אני מניע את האנרגיה וזה מה שחשוב. נרדמתי בחמש.