רועי מליח רשף

יום שני הפך ליום סידורים. טלפונים מיילים והרבה דברים שצריך לעשות. הזמן עבר מהר. לא כתבתי היום. אני מרגיש שהלוז שלי לא מסודר כמו שצריך. קורא ספר על הרגלים. הוא מרתק ומשנה את המח...

שלושה דברים קרו במקביל. ערב פוטנציאלי בבית אדמונד דה רוטשילד עלה שוב בהצלחה רבה. אנשים ממש נהנים מהפורמט. בצוותא עלתה ההצגה יואל. קיבלתי תגובות טובות אחרי ההצגה התחלתי סד...

יום שישי יום שישי בבוקר. אני צריך לסיים כבר את המחזה המחכה לאהבה.  כמה ניסיונות ושינויים יש לי במחזה הזה. החלטתי לכתוב אותו בפרקים של 25 דקות. מה זה אומר? שאני עובד על המחזה 25 דקות ביום. זהו. לא יותר. זה עובד לי אני מצליח לכתוב קצת כל יום. האמת כתבתי הרבה יותר ממה שציפיתי ב- 25 דקות. טקס פרסי הפרינג' קיפוד הזהב. הייתי מועמד יחד עם המחזאים לפרס המחזה על ההפקה חדר 414 (ועוד שלושה פרסים – תפאורה, בימאית ושחקנית ראשית) הטקס התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב. זאת הייתה תחושה מוזרה. אבל מעניינת.  הטקס כמו כל טקס בסגנון היה בנוי מקריאת המועמדים ואז נאום הזכייה. אני לא מבין את הקונספט של הטקסים האלו. ואני לא מדבר רק על הטקס הזה אני מדבר על טקסי פרסים באופן כללי. יש בזה משהו פקידותי. לקרוא את המועמדים, להגיד מי זכה ואז נאום תודה. מבחינתי פרסי הפרינג' צריכים להיות חגיגה. לכל אמני הפרינג'. כי אנשים באים רק אם הם מועמדים ואני יכול להבין אותם. . טקס פרסי הפרינג' צריך להיות מסיבה, משהו שכול היוצרים מגיעים פעם בשנה על מנת לחלוק ולחגוג.  דברים צריכים להשתנות וגם זה. זכינו בפרס...

בימים האחרונים אני בעיקר עובד על העסק שנקרא "אני" לקחתי החלטה שזו תהיה השנה העסקית שלי. אני פועל כאילו אני עסק וכולם לקוחות. זו החלטה שלקחתי השנה יש לי סדנאות, קבוצת המחזאים, דרמטורגיה, הרצאות, הוראה במספר מוסדות וחבר ב-ועדות שונות. יש לי הצגות רצות. ולכן אני צריך להיות "על זה". לדעת לנתב את הכול. אז שמתי קצת את הכתיבה בצד ואני לומד בעיקר איך לעבוד. לקום בבוקר לענות למיילים, לטלפן למי שצריך,  לארגן את כל תזרים המזומנים - הצעות מחיר, חוזים, תשלומים, מס הכנסה, הוצאות הכנסות, ביטוח לאומי. זה נשמע נורא בכללי, אבל כל יום שעובר, זה מתבהר והופך לקל יותר. כמו לעקור עשבים שוטים. הגינה שלי לאט לאט מסתדרת. איך לומר, אני אפילו נהנה מזה. כחלק מהעניין לקחתי ועודני עושה קורס ב EXCEL  שמשפר לי את החיים משמעותית. גם קניתי  קורס חשבונאות ופיננסים באינטרנט. פה ושם אני כותב. אבל בעיקר עסוק  בלסדר את כל הבלגן שהראש שלי כבר לא מסוגל להכיל. אני מנסה להבין איך אפשר לקחת את הדבר הזה שנקרא תיאטרון, במיוחד פרינג', ולנהל אותו עסקית. אני מוצא את זה חשוב מאוד. אני רואה סביבי כמה אנ...

הקשר הראשון בין הקהל, השחקנים , הסיפור, התנועה והרגש שלי על הבמה קשור לנשימה. כולם באולם התיאטרון נושמים. לנשימה יש קצב. כל אחד מגיע עם נשימה אחרת. המטרה הראשונה היא לאחד את הנשימה על מנת ליצור קהל נושם. בדרמה זו פעילות חשובה ביותר, כי הקהל דומם. הוא לא מגיב באופן מידי. היות ואני לא יכול לשלוט בנשימה של הקהל אני קודם צריך לשלוט בנשימה שלי. היא מרפה את הגוף ומאפשרת לאנרגיה לנבוע מהגוף או מהטקסט (שהוא שלוחה של הפעולה.) המעבר בין הביטים של הפעולה הוא שינוי הנשימה ברווחים שבין הטקסט. אני חושב שהקשבה היא ראשית  קשב ל'איך את נושם'. כאשר אני לא מבין את הנשימה שלי, היא נעצרת והגוף נכנס לסטרס. כך נוצר לחץ במשחק - השחקן מוציא בכוח את הפעולה. אני שואל  את עצמי בחזרות  : מה מידת האוויר שהגוף שלי משחרר כאשר אני משחק או מדבר? הנשימה מייצרת סאונד לטקסט ולתנועה. קהל לא זוכר מילים. הוא זוכר סאונד. לכן קוראים לו באנגלית (AUDIANCE) הם באים לשמוע. מבחינת היוונים - הם התייחסו למשפט "האוזן רואה." כלומר הסאונד והויז'ואל היו חשובים באותה מידה. זה צריך להראות כמו אדם סובל ולהי...

נסעתי ברכבת. לקחתי את הטאבלט וכתבתי בנסיעה את החלק השני במחזה המחכה לאהבה. לא התקדמתי הרבה. אבל לפחות זה מתחיל לקבל צורה זה רק עניין של כמה ימים עד שאני אסיים את זה. היום היה לי את המפגש האחרון עם קבוצת החיפאית. זו הייתה סדנה מחזאות מעניינת. היום התעסקנו במחזה הבלתי אפשרי לבימוי. זה השיעור האהוב עלי. הכוח של התיאטרון יוצא ממנו הכי טוב, וגם הטקסטים הכי טובים נכתבים בו. לאחר שסיימנו יצאתי החוצה. פגשתי כל מיני תלמידים שלי לשעבר שהגיעו לעשות פרזנטציות לפסטיבל הילדים בחיפה. התחיל לרדת גשם כשהמתנתי לאוטובוס. בתחנת הרכבת, בחור צעיר ניגן על פסנתר. הוא לבש בגדי פועל ולרגע לא הייתי חושב אותו לנגן. הוא ניגן מאוד יפה. נשארתי להאזין לו לכמה רגעים ואז ברגע הוא החליט לעצור וללכת. כל הזמן ליוותה אותי המחשבה שאני מקנא בו. בדרך חזרה מחיפה קראתי שני מחזות. ישנתי שנ"צ מאוחר. קראתי חומרים ששלחו לי מסדנת מבנה הסיפור.  אני מאמין שאני אשב ואקרא לי מחזה חדש בריטי. יש לי כמה טובים שמעניינים אותי. או שאני אכתוב.

לפני כמה שבועות התחלתי לעשות TO DO LIST עם חוקים נוקשים. אני כותב שלוש רשימות – היום / השבוע / החודש. כל יום אני עושה את מה שאני יכול ברשומת היום. אם עשיתי חמישה דברים היום, אז דבר אחד מהשבוע הופך להיות ברשומת היום. סיימתי שני דברים השבוע משהו מהחודש עובר לשבוע. מעולם לא הייתי כל כך יעיל. לראשונה הרגשתי שיש לי עסק וכל בוקר אני מתפעל אותו. הבעיה שאני פחות כותב מאז שאני עושה את TO DO LIST. זה הרבה יותר נעים לסגור את כל המחויבויות שלי. עוד בעיה שנוצרה זה שנהייתי יותר מדי יעיל. ואני גם ככה נחשב ליעיל. פתאום הרבה פרויקטים עתידיים הפכו להיות ממשיים כי ככה הכתיבה לי הרשימה של TDL אז פתאום הוצפתי ביותר מדי פרויקטים. אני עכשיו מנסה למצוא דרכים לשנות את ההתמכרות שלי ליעילות של TDL יום שישי בבוקר הלכתי לקבלת ספר תורה של בתי. היא קיבלה את הספר. אחרי זה פגשנו סופרת סת"ם שסיפר על העובדה הייחודית שלה. היה מפגש מעניין. במיוחד שהיא אמרה שלכל אות היא צריכה להכניס כוונה. חשבתי על עצמי כשאני כותב מה היה קורה אם לכל אות הייתי צריך להכניס כוונה. אחרי זה קובי עוז שילדתו לומדת בביה"ס וקיבלה ספר...

סיכום אוקטובר עבר כמעט חודש מאז שכתבתי: חזרתי לשחק בהצגה המדריך לגידול ילד. ירדן גלבוע התקשרה ואמרה לי בוא. אז באתי. החזרה לעולם המשחק הייתה מעניינת. יש לי כל כך הרבה מחשבות לא מסודרות על המשמעויות של לחזור לשחק. אחרי 4 שנים שלא שיחקתי על במה. מחשבות על מערכת היחסים שלי כמחזאי אל שחקן. מחשבות על המהלך שטקסט עובר מהדף לגוף. בעיקר אני יכול לסכם שהעבודה שלי הבימתית עוברת בעיקר דרך שיטת לאבאן, התמקדות בקול ובגוף על מנת לפצח רעיון, פעולה, ותנועה. במיוחד במחזה שמורכב מרעיונות שמשלימים אחד השני לכדי סיפור. למדתי הרבה על עצמי. בתחילת הדאך שהייתי שחקן התמקדתי המון בטקסט. בפעולה ברצונות במכשול. אבל היום אני מתמקד, במבע רגשי של הרגליים, אחיזה, סאונד, קומפוזיציה, הנעת פרטנר. שליטה ברווחים של הטקסט (הנשימה) והעמקת החוסר הפיזי על מנת ליצור אנרגיה רגשית. כתבתי מונודרמה קצרה בשם "אישה לאישה" לפרויקט מונודרמות שיעלה בנובמבר בבית רוטשילד.  הכתיבה בהתחלה הייתה קשה. כי לא היה לי רעיון. בין החזרות ניסיתי לכתוב אבל המוח היה גדוש. לבסוף הצלחתי להביא את עצמי לנקודת ייאוש שבו כתבתי בלי לחשו...

נסענו לחיפה עם פרויקט המחזאים. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושים את הפרויקט מחוץ לתל אביב. הזמינו אותנו לייצר ערב של מחזאות קצרה כדי לנעול את פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי. כשהגענו, גילינו מתנ"ס מלא בילדים. קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו חדרים ונכנסנו לאולם לעשות חזרות. לא עשינו הנחות, לא כתבנו מצחיק, לאחר הראן  שעשינו אחר הצהריים. נוצר חשש מהקהל.  שזה אומר מבוגרים, משפחות, היו שם אתיופים, ערבים, רוסים,  והמון המון ילדים בכל מיני גילאים. כולל תינוקות. זה סוג הקהל שמדבר תוך כדי ההצגה ומגיב. זה קהל שקם והולך אם הוא לא מבין, זה קהל שמשתעמם בקלות, זה קהל שיגיד בקול רם מה זה החרא הזה. היה לי לחלוטין ברור ששניים מהמחזות לא מתאימים. הייתי סקרן, אבל בעיקר הרגשתי פחד  ההצגות התחילו ותגובות הקהל לא איחרו להגיע. בניגוד לציפייה שלי. היו צחוקים רועמים. אנשים הגיבו בקול "יא תראו איך היא שותה ויסקי." מחיאות כפיים בכל מיני קטעים. ילדים שישבו ביציע היו מובכים מהאינטימיות ואמרו "יו" ו"מה הוא הולך לעשות לה." אני ישבתי ליד איש זקן אתיופי, חובש כיפה עם קביים שלא הפסיק לחרחר בה...

קראתי שוב את ה'דוב' ו'הצעת נישואין' של צ'כוב.  מה שאני אוהב בצ'כוב זה השימוש האינטנסיבי שהוא עושה במילים 'את/ה ואני.' כל העוסקים בכתיבה דרמטית צריכים לשים לב לכמות הפעמים שהדמויות אומרות "את/ה" . אני חושב שאלו שתי המילים הכי חשובות בכתיבה דרמטית.  ובמחזאות יותר מכל. לדיאלוג יש שלוש שכבות. 1. הפעולה הפיזית. (מקדמת עלילה) 2. ביקורת והצדקה ( מקדמת רגש.) 3. השקפת עולם. (מקדמת תמה וסמלים) ביקורת והצדקה נוצרת על ידי השוואה בין ה'את/ה' ל'אני.' כאשר דמות מפנה ביקורת היא משתמשת ב'את/ה' וזה השכבה הרגשית בו השחקן ו/או הקהל חווים את האימפקט הרגשי. הפעולה הארכיטיפית של השכבה הזאת היא ל'שנות'. להצדיק את השכבה הראשונה או לנתב את הרצון של הפרטנר. שימו לב לפעמים שאתם רבים עם הפרטנרים שלכם -  השימוש במילים את/ה  ואני מאוד נפוצים. יש מעט פעולות פיזיות בריבים והמון ביקורת. בכל נקודת משבר אנחנו מעבירים את הדיאלוג שלנו לבדיקה כיצד הגענו למשבר. היות והכתיבה הדרמטית מתעסקת בחקירה של ההתנהגות האנושית. אני מציע לכם לבדוק כ...

עבר כמעט שבוע מהפוסט הקודם. כתבתי הרבה מאוד בימים האחרונים וגם קראתי הרבה מאוד ספרים. ספר בעל מבנה נהדר, שני מותחנים וקלאסיקה אחת שאני באמצע ולא ממהר איתה. אבל ספר אחד ממש הפך אותי. תיאטרון המלחמה הספר נקרא 'תיאטרון המלחמה' - שמספר על הקשר בין הטרגדיות היווניות לאנשים הסובלים מפוסט טראומה. הרעיון שעומד מאחורי הספר הזה מטלטל אותי כבר כמה ימים. בעיקר הסיפור על סופקלס סופוקלס שהיה  גנרל זקן וכתב לחיילים שלו מחזות על פוסט טראומה של מלחמה.  המחזה איאס שמשום מה נחשב למחזה חלש והמחזה פילוקטטס. איאס מספר על גיבור מלחמה שהוזה ושוחט חיות והבושה גורמת לו להתאבד על חרבו. ופילוקטטס מספר על גיבור שנזנח על אי בשל הכשת נחש הגורמת לו לסבל רב ובגלל נבואה קוראים לו לחזור לשדה הקרב.  מיד קראתי את המחזות ומצאתי את עצמי מוקסם. בספר מתואר כיצד החיילים היוונים היו מגיעים לאמפי, מסתדרים לפי דרגות ויחידות כאשר  החיילים  הזוטרים בצדדים. החצוצרה נשמעת וכל החיילים נעמדים כדי לקבל את הגנרלים המתיישבים בשורה הראשונה. ולהקת שחקנים מציגה מחזות על הסבל שבמלחמה. מתוך הנחת יסוד ...

לפני יומיים קראתי את המערכה השניה של 'המחכה לאהבה' ומצאתי שאני אוהב אותה ולא רוצה לאבד אותה. (החלטנו להוריד אותה ולכתוב מערכה חדשה) עשיתי קופי פייסט למסמך חדש. אם אשנה את הדמויות ואשכתב אותו עשוי לצאת ממנו מחזה יפה. במשך יומיים עבדתי על מחזה הזה. קראתי לו 'מוכר השוקולד וזוג האוהבים'. זה  יהיה נחמד, חשבתי לעצמי, שיהיו לי שלושה מחזות שונים שמתעסקים באותו נושא ובאותו מקום - תחנת רכבת. פתחתי תיקייה חדשה ונתתי לה שם - סיפורי התחנה. ואז זה קרה. הבנתי שבמקום להרחיב את המחזה הקצר למחזה ארוך, אכתוב שלושה סיפורים על מקום אחד. שלושה סיפורי אהבה שמתרחשים בתחנה. לפעמים שם של מחזה יכול לסדר לך את כל המחשבה. הסופר ר.ל. סטיין אומר שהוא קודם כל נותן שם ועל בסיסו כותב את הספר. התכתבתי עם תום ווליניץ הוא חשב שזה רעיון טוב. שלושה שחקנים ופסנתרן ישחקו שלושה סיפורי אהבה מוזרים. באותו רגע הרגשתי איך כל הקושי נעלם. הצלחתי לשמוע שוב את המוזיקה של המחזה. אני יכול לראות איזו הצגה זו תהיה. התרווחתי על הכיסא וחייכתי. אני רואה את הסוף. בסוף המחזה הקצר של 'המחכה לאהבה' הדמויות משתנות...

לפני שלושה ימים קפץ לי סרטון יו טיוב בו  ג.ר.ר מרטין שאל את סטיבן קינג "איך אתה כותב כל כך מהר?" סטיבן קינג ענה "אני כותב כל יום שישה עמודים שאני בתקווה מרוצה מהם." זה בדיוק הסרטון שהייתי צריך לראות. אני עובד על המחזה "המחכה לאהבה." בשבועות האחרונים התקשיתי לכתוב אותו,  ומצאתי את עצמי בורח לספרים. קראתי המון ועודני קורא המון. אבל אז הגיע הסרטון הזה. ואמרתי לעצמי - עזוב אותך שטויות. שב על המחזה וכל יום תכתוב שישה עמודים. גם אם הם סתם שישה עמודים. תן לדמויות לדבר. מה כבר יכול לקרות? התיישבתי על המחשב וכתבתי שבעה עמודים של דיאלוג. זה כל מה שהייתי צריך. למחרת שוב התיישבתי לכתוב וכתבתי שוב שישה עמודים. וכך גם היום. הרגשתי איך המחזה נע בתוכי. כמו שצ'כוב אומר "לכתוב, לכתוב, לכתוב." חלק ניכר ממה שאני כותב אין בו שימוש. אבל בינתיים אני יכול להוציא דברים ממה שיוצא לי. אם אני אצליח להקפיד על זה אני אסיים בקרוב. קראתי ראיון עם המחזאית פאולה ווגל מ- 2012.  היא טוענת שצריך להפסיק לתקן כל הזמן ופשוט לביים את הדראפט ראשון. במסגרת שבה היא מלמדת היא נ...

בבוקר נסעתי לתיאטרון חיפה. פגשתי את קבוצת 'החיפאית' אנסמבל הצעירים של תיאטרון חיפה. זו יוזמה מבורכת שמנוהלת על ידי רוני ברודצקי. הוזמנתי להעביר להם סדנה במחזאות. דיברנו על שכבות תיאטרליות. על תחושת הסוף. על המשמעות של פעולה בתוך מצב. איך להפוך את עצמך לדמות. למצוא סמלים ברצונות הכוללים של הדמות. כשאני מלמד מחזאות אני בעיקר מדבר על כאוס, על מצב שלא ניתן לשינוי. על רצון שמקדם דמות לפעולות שהן תוצאה של עשרות רצונות. זה חומר מרתק. בהתחלה הוא דורש גמילה ממחזאות לינארית, אנחנו כל כך מכורים למחזה הבנוי היטב, הטלוויזיה מחקה לנו את ההסתכלות התיאטרלית. מה שהיוונים ושייקספיר ידעו לעשות, מה שבקט ידע לייצר. אמנם זו רק ההתחלה אבל זה יהיה מעניין. בערב עלתה הבכורה של ההצגה 'יואל' מונודרמת אקשן. ניסינו להבין איך עושים אקשן על הבמה באמצעות מילים. מה זאת הצגת יחיד. נועה שכטר מצאה פתרונות נהדרים, שימוש בחלל מגוון. יאן קוגן כתב מוזיקה שמתכתבת עם האייטיז וזה נתן מימד נוסטלגי למחזה. גיא גלילי הצליח לפתור מורכבות בחלל לא סטנדרטי. לירן מזרחי הפליא בתנועה וקרבות במה. הפחד של כולם היה שביצוע ק...

אני מוצא עצמי את נלחם במחזה 'המחכה לאהבה'. אני מחפש נקודות השראה. אני קורא המון מחזות, אתמול קראתי את מירנדולינה של גולדוני, נזכרתי כמה המחזה הזה פשוט ויעיל. קראתי את סוף משחק של בקט ונזכרתי כמה המחזה הזה נהדר. אני מחפש אצל המורים האלה נקודות מפתח, שואל את עצמי מה הם היו עושים. קראתי הרצאה של פאולה ווגל - אנשים לא מכירים אותה אבל היא המורה למחזאות הכי טובה שנתקלתי בה בארצות הברית. מעולם לא נפגשתי איתה. אבל אני אוסף חומרים שלה, מחזות מאמרים, הרצאות. היא הייתה המורה של שרה רוהל. היא אישה מדהימה והיחס שלה לתיאטרון תמיד נותן לי כוח לשבת ולכתוב. השנה עולה בקאמרי מחזה שהיא כתבה INDICENT (מעשיה מגונה) - המחזה הזה לא משקף אותה ואת הכתיבה שלה. אבל לפעמים אלה לא המחזות שהופכות אדם למורה נפלא אלא היחס שלו לעולם התיאטרון. כל היום התנגנה ברקע מוזיקה של BACH. בבית נוצרה אווירה מלנכולית. אני אוהב מלנכוליה. זה שמיכת פוך של ייאוש יצירתי. הוא נעים, הוא מלטף אותי. הוא מכעיס אותי. והדלק של הכתיבה שלי הוא כעס וייאוש. אולי בגלל זה חזרתי לבקט. רכשתי ספר חדש שאני אתחיל היום לקרוא. THE SENSE OF...

הייתי ב'ניים דרופ' של ג'ייסון דנינו הולט. אני לא כותב ביקורות על הצגה אלא משתדל להגיב אליהן מתוך מחשבות שעולות לי כשאני צופה בהן. אני מעריך כל אומן שמעלה יצירה. אני מנסה להבין את המשמעויות, את הבחירות, את תהליך החשיבה. זה לא עניין של טעם.  אם היית הולך רק למקומות שאני אוהב אז אני מניח שלא הייתי מתקדם ומתפתח. מאז שהפסקתי לשאול את עצמי 'אם אני אוהב?' התחלתי להיות מעורב ביצירה, בבחירות שלה,  אני הופך להיות חלק ממנה. בגלל זה אני מביא איתי פנקס ועט.  מבחינתי יצירה טובה היא יצירה שמעוררת אותי לתגובה. לערב של מחשבה. בדרך הבייתה על האופניים אלו המחשבות שעלו לי. התיאטרון בתחילת דרכו היה פולחן, היה לו קשר לדת, קשר לאלים. הטרגדיות הגדולות נגמרות בסוף טוב -  האדם חטא ולכן הוא ישלם. צדק האלים ניצח. הנבואות התגשמו. אדיפוס, יאסון, אנטיגונה, קראון, כל החבורה שילמה מחיר. קרל גוסטב יונג דיבר על האל שבתוכנו. על כך שהאלים אינם בשמיים. הם בחלומות, במחלות, ביצר וכן הלאה. ככל שהתיאטרון התרחק מהדת, והתרחק מהאלים, הוא מצא את האלים בתוך עצמו. התיאטרון התחיל מדמויות מיתולוגיות, ע...

יוצא לי ללמד די הרבה בני נוער. לאחרונה עשיתי סדנה - התלמידים למדו מונולוגים ואני התבקשתי לעבוד איתם. הגעתי לשיעור ולימדתי אותם כל מיני טכניקות לביצוע המונולוגים. בסוף השיעור חשבתי כמה זה מוזר לבקש ממישהו שאין לו שום רקע במשחק לעמוד מולי ולבצע מונולוג (בהנחה שמונולוג זה צורת התיאטרון הקשה ביותר לביצוע). מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי שזה יהיה קרוב לטוב? או יתקרב לרגע תיאטרלי? הרגשתי שאני זורק אותם לים סוער עם כרישים ודורש מהם לשחות. כרוניקה של מוות /כישלון ידועים מראש. בתיאטרון האליזבתני נתקלתי במושג SELF DIRECTING  - בימוי עצמי . השחקנים בתקופה הנ"ל ביימו את עצמם. לא היה במאי מוגדר.  (זה התפתח במאה 19) לרוב זה היה תפקידו של המחזאי או מנהל החזרות או ראש הלהקה לארגן את ההצגה.  השחקנים היו צריכים לדעת לקחת החלטות בעצמם. השחקנים הצעירים היו שוליות של השחקנים המנוסים בלהקה והיו לומדים מהם את התנועות, ההבעות, והגוון הקולי של התפקידים.  קראתי בספר כלשהו שההכשרה של שחקן בלהקה לקחה כשבע שנים, הצעיר היה עוזרו האישי של השחקן המנוסה ובכל רגע נתון הוא היה מוכן להחליף ...

הייתי בירושלים. העיר הזאת מאיימת עלי. הייתי במוזיאון ישראל. המוזיאון מרשים ויש בו תערוכות מצויינות. אני בעיקר אוהב את התערוכות של התרבויות. אני אוהב את המסיכות ואת ההיסטוריה אני אוהב את הסיפורים והאגדות. אני אוהב לעמוד מול יצירות אומנות. ולדמיין שזה חלק מתפאורה. אני שואל את עצמי איפה אני ביצירה הזאת. איזה מילים היייתי כותב סביב הפסלים. בתונה זאת התעורכה האהובה עלי. הייתי בחיזיון האור קולי במגדל דוד. נהיניתי יותר ממה שחשבתי. הכול מוקרן על החומות. ומספר את הסיפור של ירושלים. חשבתי שזה דומה בשבילי לתיאטרון היווני העתיק. אני יושב ורואה חומות ועליהם מספרים לי סיפור רוחני על ירושלים. חשבתי על הקשר בין הדת לתיאטרון היווני. המוח שלי התחיל לשחק עם מחשבה לכתוב מחזות המבוססים על סיפורים מהתנ"ך. סיימתי את הספר של שרה רוהל. זה ספר מעולה. מחשבות על מחזאות, תיאטרון, קהל ובכלל. לחלוטין אחזור עליו שוב ושוב. התחלתי לקרוא את הספר של יאן קוט (jan kott)  'לאכול עם האלים'. קיבלתי ספר שמנתח את הטקסטים של איבסן. הוא מרגש אותי. אבל אני אמתין לקרוא אותו אחרי שאסיים את הספר של יאן ק...

לא עשיתי היום כלום. בטלה, בטלה, בטלה. לא יצאתי מהבית. שיחקתי בסוני פליי סטיישן כמה שעות במשחק GOD OF WAR ישנתי שנ"צ ממש ארוכה. אכלתי קצת, ובעיקר התעסקתי בלא כלום. לא קראתי, לא כתבתי, לסיכום - נרקבתי. לקח לי זמן ללמוד להרקב, לנבול, להמעך, להתפורר. אני אדם שמשתדל להיות עסוק כל הזמן ובשבילי ריקבון אמיתי, בטלנות מוחלטת ונטולת עניין - היא חופשה מעצמי. היא גם מאוד זולה. חופשות בחו"ל או ללכת לים זאת עבודה. ההכנות, ההרשה שאני צריך להנות. כאשר אני נזרק כמו שקית אשפה בבית, אין לי ציפיות להנאה, אין לי ציפיות כלל - זאת מנוחה מהישגיות, זו מנוחה מהגדרה.  אני מעמיד פנים שאני חתול. אני כמו עץ שמשיל את העלים בחורף רק כדי להצמיח אותם שוב. ולא צריך להעביר עונה. זה מוריד לחץ מפשיר את קרחוני הסטרס. אבל...  בתנאי שאני מקבל על עצמי להיות ככה. מקדש את הלוזר. לא מתבאס שאני לא עושה משהו אחר. לימדתי את עצמי משמעת, לימדתי את עצמי לעבוד ולשבת על התחת. עכשיו אני מלמד את עצמי להתבטל, להסריח, להבאיש ולהגיד לא קרה היום כלום. זה זן. אני מסוגל להחזיק ככה שלושה ימים לא יותר. אחרת אני מתחרפן. ללכת ברחוב...

הייתי בקריאה מבויימת של מחזה שנקרא שהייה: שם זמני מאת שירי כפתורי. אני שמח שכותבים צולחים את הפעם הראשונה. אני אוהב לראות אותם מתקפלים במבוכה בפינת החדר, בזמן שקהל מקשיב למילים שבוקעות מהשחקנים. שמחתי בשבילה. זה היה מעניין. שמתי לב שכותבים חדשים, המתחילים את חיי הכתיבה הדרמטית שלהם, משתמשים באותם כלים. הם נופלים לאותן מלכודות. ככל שאני נחשף יותר לחומרים של תחילת הדרך, אני מבחין בתבניות חוזרות. זה לא מספיק מעובד לי במוח אז לא אפרט על זה. (אולי בהמשך  אני לא אוהב קריאות מבויימות. זה צורה לא מפוצחת. זה מוזר לי שקהל מגיע לחוות הצגה לא שלמה. בארץ יש בעיה רצינית של העדר פיתוח. מחזות לא מקבלים פיתוח או ליווי. בחו"ל - אנגליה, וארצות הברית בעיקר -  יש בעיה הפוכה:  פיתוח מורחב. (over development) שם, מחזה עובר עשרות הערות, קבוצות עבודה, המון אנשים נותנים את דעתם, ועושים קריאות.  לאחרונה החלה מחאה נגד הקריאות. קריאה כמוצר מוגמר מול קהל לא בוחנת באמת את ההצגה. זה יותר בוחן את המחזה כיצירה ספרותית. ולא כיצירה בימתית. אתמול ישבתי ושמעתי קריאה. למה שאני אבוא להצ...

ישבתי עם תום ווליניץ על המחזה "המחכה לאהבה" החלטנו לשנות את המחזה. כלומר למחוק 70% ממנו ולכתוב מחדש. לתום יש רעיון קיצוני לגבי המחזה. אני אוהב קיצוני. הייתה פגישה טובה. אני צריך להתניע את עצמי לחזור למחזה. אני אקרא מחזה של שייקספיר ו/או פירנדלו  ו/או מולייר. אני בד"כ קורא מחזות שהמקצב שלהם מרגיש זהה למקצב שאני צריך. YOU ACT THE WAY YOU SPEAK TO YOUR SELF   מה שאני רואה, מה שאני קורא, המוזיקה שאני שומע, האנשים שאני מתרועע איתם, כל אלה משפיעים על היצירה שלי. לכן אני מתפלא על אנשים שלא קוראים מחזות ותסריטים בזמן שהם כותבים. זה כמו אוכל. זה מה שנכנס לגוף, זה מה שמזין אותי. זה מה שמחלחל לתוך המוח. הרוקי מוריקמי תרגם את גטסבי הגדול של פיצג'רלד רק כדי להרגיש שהוא כתב את זה. זאת תחושה מעניינת שמתרחשת במוח. אימולסיה. לפני שנים תרגמתי מחזות והרגשתי את אותה הההרגשה. כאילו אני מחזאי מעולה. על זה אני מדבר עם אנשים, זאת המוזיקה שאני אשמע, אני תמיד מקיך אותי בדברים שיעזרו לי לחשוב, עוטף את עצמי בשיח פנימי שכולו קשור ליצירה שלי. מתוך זה נוצר קצב פנימי. זה כמו לראות פ...

החלטתי לנוח מכתיבה. לפעמים אני צריך את זה. לא כתבתי בערך ארבעה ימים. (מלבד הבלוג.) בימים כאלה אני בעיקר קורא מחזות,  ספרים ועיתונים. ניצלתי את  היום הזה בעיקר לראיית חשבון. רק אני והאקסל. יושב  ומזין נתונים. שולח קבלות, עובר על כל החשבונות, מתקתק מספרים - מה שנקרא סידורים של מבוגרים. יש אנשים שזאת העבודה שלהם. יש בזה משהו נעים. המון משימות קטנות שנגמרות. ראיית חשבון מזכיר לי את המשחק אנגרי בירדס. בכל אופן  זה שאב לי את כל היום. בפסיכולוגיה של בעלי חיים מעדיפים שאת כל הבדיקות הרפואיות יעשו ביום אחד. כי עדיף שחיה תעבור טראומה אחת ארוכה ביום אחד מאשר עשרות טראומות קצרות במהלך שנה. כלומר, יש מגבלה על הסטרס. לכן אני דוחס את עבודת החשבנאות שלי ליום אחד ארוך ומייגע.  סיימתי 85 אחוז ממה שהייתי צריך.  בערב מאוחר ישבתי על הספה וחשבתי. במחזה אורידיקה של שרה רוהל. אורפאוס אומר " בעלי חיים לא מתאמנים. איילות קופצות במהירות לא כי הם מתאמנות לקפות גבוה יותר, אלא כי הן מפחדות שיאכלו אותן. ציפורים לא מתאמנות לשיר יפה יותר, הן מצייצות כי הן שמחות". חשבתי על הכתיב...

להוציא את המבוגרים הלכתי היום עם בתי בת השבע להצגת ילדים - ואחרי שההצגה הסתיימה עלו לי כל מיני שאלות לגבי הז'אנר של הצגות ילדים בארץ. אני לא נכנסתי לתחום הילדים כמחזאי. עזרתי בפיתוח הצגות ילדים, שיחקי באחת,  וכתבתי הצגת נוער אבל לא ביימתי או כתבתי הצגת ילדים. כאבא לילדות, צפיתי איתם בכל התוכניות החל מערוץ בייבי, טלטאביז, רחוב סומסום, בוב ספוג, ארתור, דורה, הכול. המסקנות שהגעתי אליהן שיש הרבה יותר חופש בטלוויזיה לילדים מאשר בתיאטרון. למה זה בעצם? אני חושב שבגלל שבתיאטרון ההורים הם אלו שקונים את הכרטיסים ובתכלס הם אלו שמעריכים את ההצגה. (כמו רכזות) בטלוויזיה ההורה מנותק מהילד והעיקר שהילד עסוק במה שקורה. האם כמו שמשאירים ילד בגן אפשר להשאיר אותו באולם תיאטרון עם שחקנים? לפני שנתיים או שלוש הייתי במלון הכול כלול בטורקיה, והיה שם מועדון ילדים שההורים היו שולחים את הילדים שלהם כדי שיוכלו לנוח. אני לא יכולתי לשלוח אותם כי הבנות שלי עדיין לא ידעו אנגלית אז הן הרגישו לא נעים. מה יקרה אם נשאיר את הילדים לבד עם שחקנים? הרי ילדים לא אומרים שקט... ילדים מגיבים. להצגה אין כללים, אלה המב...

הייתי בהצגה אפר ועפר של הרולד פינטר שביים עטר פז. כשהוא אמר לי שהוא עומד לביים את המחזה הנ"ל אמרתי לו "יש הרבה בעיות במחזה הזה. אתה תצטרך לתת עליהן תשובות. הבעיה המרכזית...  לא קורה בו כלום." הרולד פינטר כשאני נכנס להצגה של פינטר, אני מכין את עצמי למאמץ. פינטר הוא מסוג המחזאים שאני אוהב לקרוא. אבל מתקשה לראות. הוא מסוג המחזאים שגרמו לי להבין שאני יכול לעשות מה שאני רוצה מבחינת כתיבה, הוא לימד אותי מקצב, הוא היה השראה להרבה מחזאים אחרים אני אוהב. רק מחזה אחד שלו אהבתי "one for the road"  ראיתי אותו בכיכובו (בדי וי וי די). במהלך ההצגה פינטר בורא עולם באמצעות טקסט רודף ולינארי. הוא משתמש במנגנון הזיכרון על מנת לייצר קונפליקט בין הדמויות. מי זוכר מה. הדמוית כמעט לא קיימות בהווה. פינטר הוא אמן במקצב. ואני חושב שעובדים על מחזה שלו צריך קודם כל להלחין את המחזה כך שהוא משתנה ומתפתח מבחינת הקצב. זהו ריקוד של מילים על הבמה. ולא שיחה. לזכות ההפקה אני אגיד שהם עמדו באומץ מול החומר. בלי התנצלות. פינטר בשבילי הוא יותר חומר לימודי בעולם המחזאות מאשר חומר שממנו בנויות ה...

היום בסדנת המחזאות עבדנו על  לפתח השקפות עולם מנוגדות. עבדנו על חלל תלת מימדי. על שיקוף דעה ואיך לחתור אל ההבעה האישית. דיברנו על כך שרעיון מקורו בסוף. ואיך להתייחס למשפט הראשון. איך לכלוא שחקנים ובימאים בטקסט. לראות את כולם כותבים. לשמוע את הצליל של מקלדות הלפטופים. השקט שעוטף, את החלל.,הריכוז, והידיעה שהם מתחברים לעולם פנימי, כל אלה  גורמים לי להתרגש. אחר הצהריים הלכתי לראות ראן של 'יואל'. זאת הייתה סקיצה גסה אבל ראיתי את הפוטנציאל של מה שהולך להיות. יצאתי מרוצה.

לא כתבתי יומיים אז אני מסכם: אתמול התחלתי סדנת מחזאות. החלטתי ללמד מה זה אומר לחשוב כמו מחזאי. איך להסתכל על העולם מנקודת מבט של כותב לבמה.  איפה הרעיונות מתחבאים והקשר לקול האישי  והעיקר לכתוב. זו סדנה שכותבים וכותבים הרבה. אנשים מתחלקים להרבה סוגים שמדובר בכתיבה. יש אנשים שכותבים טקסט משמעותי, ויש טקסט טפשי ויש אנשים שכותבים ומשתעממים ויש אנשים שכותבים קצר ויש אנשים שכותבים אסוציאטיבי. יש כאלה שמסדרים ישר גאילו זה פאזל את מה שהם כותבים. ויש כאלה שבוהים ולא כותבים ואז הם כותבים שורה וחוזרים לעבוד.  יש המון סוגים. ניסיתי להבין מה אני מנסה ללמד ומצאתי את הפסקה הזאת של חוזה ריוורה: כותבים לא יכולים לחיות בלי קול האישי – זהו מקום בו הם הכי כנים, הכי פיוטיים, הכי שלמים, הכי יצירתיים, הכי חדשים. למצוא את הקול האישי זאת המטרה אליה שואפים.  אבל הקול האישי לא יודע איך לכתוב. כמו שדלק לא יודע איך לנהוג. מצד שני אי אפשר לנהוג בלי דלק וכתיבה לא מתאפשרת בלי החום והעוצמה של הקול האישי.    סדנאות נועדו ללמד כתיבה, ללמד  הרגלי הכתיבה, ללמד טכניקות לאי...

נועה שכטר התקשרה ונתנה לי הערות שעלו בזמן החזרות על 'יואל' - אני אוהב את הערות שלה. היא מסבירה לי מה לא עובד, אומרת לי מה הפתרון שעלה להם. ואומרת תעשה עם זה מה שאתה רוצה. (אולי זה לא ככה אבל זה מה שאני שומע.) אני מאוד נהנה כאשר האנשים שאני עובד איתם  מרגישים בנוח להיות כנים וברורים מצד אחד ובאותו זמן רוחשים כבוד לעבודה ולמילים שלי.  התיישבתי לעשות קיצורים. לחזור למחזה שכבר סיימתי זה להתניע זיכרון מהעבר. אמנם אני רגיל לג'נגל בין פרויקטים אבל זה אף פעם לא קל. עם הזמן מצאתי דרכים טפשיות לחור לחומר:  תיקון שגיאות או להחליף פונט לקובץ. זה מפגר, זה פרט קטן, שולי, שרק מבזבז זמן ואינו נחוץ אבל בשבילי הוא כמו מדיטציה קטנה כדי להכניס את עצמי לחומר. יש סיפור על תסריטאי שהיה כותב הכול על כרטיסיות קטנות. הוא אומר שהסידור של הכרטיסיות כל פעם היה מכניס אותו חזרה לפרויקט.  נועה הצטרפה מאוחר יותר, קראנו את הטקסט. על פניו זה נראה מספיק לבדיקה בחדר חזרות. דיברנו על הבימוי והתנועה של ההצגה. בהמשך אני אקפוץ לחדר חזרות. אני מאוד סקרן לראות את התהליך. לאחר מכן נסעתי שוב לסמינר ל...

הייתי בסמינר עזרתי בתרגיל בימוי.  שחקנים צריכים ללמוד יותר להביע את עצמם קולית ופיזית.  אני לאבאניסט. אי אפשר לצפות ממני לכתוב משהו אחר. באותו הערב עשינו קריאה של המחזה נוורלנד. 20 עמודים. זה מה שהספקתי. היה נחמד. כתבתי את המחזה בשפת רחוב. היו רגעים יפים. קריאות ראשונות זה קשה. כי יש לי את המצלול של הטקסט בראש ואז מגיעים אנשים ומקריאים את זה אחרת. זו נקודת השחרור הראשונה שלי כמחזאי. זה הרגע בו אני מבין שזה לא יהיה כמו בראש שלי. אחרי הקריאה  הגעתי הביתה, השעה הייתה מאוחרת. התיישבתי מול המחשב ושמעתי הרצאה על כתיבה. זה היה נחמד אבל לא אמרו שם משהו חדש. 

יום כתיבה לא טוב. זה קורה וזה יקרה. ישבתי לכתוב מעשר בבוקר עד שלוש.  לא הצלחתי להצדיק מהלך של הדמות הראשית. אם אתה הולך לאיבוד ביער פשוט תחזור אחורה. אז חזרתי. ושוב הלכתי לאיבוד ואז חזרתי. ואז שוב הלכתי לאיבוד וכן הלאה.  זה הזמזום הזה של המחזה שמשגע אותי.. .ואני חייב. חייב למצוא אותו שוב. לפעמים שדברים לא מסתדרים לי אני משחרר ומחפש את ה-FEEL של המחזה. נותן לעצמי לכתוב משהו שנובע מהרגשה. משתחרר מהמילים: רצון וקונפליקט ועלילה ופשוט נותן לעצמי לצוף בתוך מלנכוליה פלסטית. אני והדמות הראשית שלי מסונכרנים עכשיו, שנינו לא יודעים מה לעשות, שנינו לא יודעים מה היא רוצה. אנחנו ב'מצב'. וכל מה שאני יכול לעשות זה לחקור את המצב באמצעות מילים. לשאול אותה שאלות. הדמות שלי עכשיו בדילמה. ובדילמות או במילים אחרות סצנות ריאקטיביות - אני חלש. פעם הייתי גרוע, היום אני חלש,  ככל שאני מתקדם אני משתפר. עדיין, לתת לדמויות לתהות במעין מצב צ'כובי ולעשות את זה מעניין - עוד לא מצאתי את המפתח. הבעיה שהמחזה הזה דורש את זה/ יצאתי מותש מסשן הכתיבה. מבואס. כתבתי אולי עמוד של משהו שאני יכול להיות מ...

ג.ר.ר מרטין שכתב את משחקי הכס, טוען שהוא לא באמת תכנן הכול. הוא הגדיר את עצמו יותר כגנן מאשר ארכיטקט. הוא לא מתכנן את כל המהלכים  אלא מרגיש שהוא זורע רעיונות בסיפור ונותן להם לצמוח.  אני מזדהה עם זה כשאני כותב. את רוב זמני אני מבלה בתכנון המחזה אבל בסופו של דבר הקשר בין התכנון של הסיפור לבין המחזה עצמו רופף. אני מלמד לתכנן סיפורים, מלמד לפתח אותם ואת רוב זמני אני מבלה בתכנון הסיפור. אבל מעולם לא כתבתי טריטמנט שלם שהייתי נאמן לו. ברגע שהסיפור מתפתח אני יודע לאיזה עוגנים הייתי רוצה להגיע אבל לסיפור יש רצון לספר את עצמו. ויש עוגנים שצריכים להזרק. הדמויות מתחילות לקבל חיים על הדף וככל שאני מתקדם הם הופכות להיות יישות שאני כבר לא יכול לעקם אותן לרצוני. ככל שאני מכניס יותר פרטים העולם מתחיל להתבהר ואז אני כלוא בתוכו. ולכן אני מתכנן את הסיפור שוב ושוב אבל בעצם מה שאני עושה זה משקה את הגרעין שאיתו התחלתי ורואה לאן הוא צומח. אני סומך על התהליך ויודע שבסופו של דבר אם אני אספר לעצמי את הסיפור שוב ושוב אני אמצא את הטון שלו ופשוט ארקוד על המקלדת לצליליו. היום זה קרה בנוורלנד. היום שמעתי...